הערב יוקרן בערוץ 11 סרט על משפחת שוקן, החל באבי השושלת, שלמה זלמן שוקן. בספר "עין הקורא, סופרים וספרים, עיתונאים ועיתונאים", מקדיש אב"א אחימאיר מאמר לזלמן שוקן, שברובו מטפל בגבירים היהודיים בזמנו, שהשקיעו בחו"ל ונמנעו מלהשקיע בארץ-ישראל: "שמו הלך לפניו בשנים שבין שתי המלחמות. גביר זה מגלות אשכנז לא הלך בדרכי חבריו לעושר מגלות מפוארת זו... שוקן נשאר נאמן לצור מחצבתו. "בראשונה עשה גדולות במו"לות של חכמת ישראל בגרמנית ובעברית. 'הוצאת שוקן' נהייתה לשם דבר. שוקן דאג וכמה סופרי ישראל שוחררו מדאגת פת-לחם. שוקן אסף כתבי יד של גדולי האומה, הקים מכון למחקר השירה העברית. "ועם כל זה, נמנע מלהתיישב בארץ, להקדיש לה מאונו וממרצו. עסקים באשכנז ואחר כך באמריקה. מה שנוגע לארץ-ישראל, הרי דברים שברוח. אמנם צאצאיו הם עימנו, אבל מדוע הוא התיישב באמריקה? האמנם לא האמין איש-המעשה בעתידה של הארץ, בעתידה הכלכלי? ואולי לא היה בטוח בעתידנו במובן הבלתי אמצעי... "שוקן מת בארץ נכריה ורק גופו הוטמן בהר המנוחות. אבל לנו אין מנוחה, לכשאנו מהרהרים במרץ היהודי שמתבזבז על זרים ועל הנשמה היהודית שלא מצאה את תיקונה"...

אניטה מילר-כהן הייתה עובדת סוציאלית, עיתונאית ופוליטיקאית. יזמה פעילויות עזרה והצלה רבים ליהודים ולא יהודים במהלך מלחמות העולם ולאחריהם, הקימה את "שרות נשים סוציאלי" והייתה ממקימות ומנהלות "הלשכה לעזרה סוציאלית" ו"הסתדרות נשי מזרחי ,"הייתה נשיאת התאחדות עולי אוסטריה. ב-1950 הצטרפה לתנועת החירות. בימים אלה רכש "בית אבא" מכתב מרגש, בכתב ידו של אב"א אחימאיר, שנשלח אליה ב-1960 מהבית ברח' ניצנים 12 ברמת-גן, לרגל מלאות לה 70 שנה. במכתב מעלה אחימאיר "רק זיכרון אחד: אני סטודנט בווינה. רעב, קופא בקור, הן ברחתי מרוסיה ומחוסר כל כישרונות להסתגר לחיים. ובווינה התקיימה ועידת ציוני אוסטריה, וגברת אחת מראשי המדברים ומראשי העושים. ומאז לא חלמתי, שכעבור עשרות שנים אפגש עם הגברת הזו במסלול חיים ציבורי אחד. ככה זה"... אניטה כהן-מילר נפטרה בגיל 72, ביוני 1962, שלושה שבועות לאחר שידידה הדגול אב"א, הלך אף הוא לעולמו, רק בן 65.

היום, 10 בנובמבר, לפני 90 שנה נולדה בתו הבכורה של אב"א אחימאיר, וייקרא שמה בישראל: זאבה. באותה שנה, 1930, מלאו 50 לזאב ז'בוטינסקי. זאבה נושאת את שמו של המנהיג הציוני. זאבה אינה שוקטת על שמריה, ממשיכה בגילה המופלג ללמד ולערוך ספרים. שני כרכים עבי כרס הוציאה בעשור האחרון: "אנשי התלם הארוך" ו"על שפת ים כנרת". שני הספרים בעריכתה עוסקים באנשי עמק הירדן, שם בקבוצת דגניה ב' גדלה זאבה, כחברתה הקרובה של נעמי שמר ז"ל. הוריה המאמצים היו ותיקי הקבוצה, בלומה (אחות אב"א) ואליעזר ורדימון ז"ל. מאחלים לזאבה אחימאיר-זבידוב בריאות איתנה, יצירה ורוגע, עד 120!

"בית אבא" ומשפחת אחימאיר משתתפים באבלם הכבד של אביבה בן חורין וילדיה: כנרת, איריס, שומרון וירדן, על הסתלקותו הפתאומית של אבי המשפחה האדריכל מוטי בן חורין ז"ל. הוא נפטר בביתו בסביון, והוא בדיוק בן 90, כאשר על שולחן עבודתו במשרד מונחים שרטוטים בלתי גמורים של בית פרטי שתיכנן למשפחה בשומרון. מוטי היה בנו של המהנדס משה בן חורין (גינזבורג) ז"ל, מידידיו הקרובים ביותר של אב"א אחימאיר. לאחר פטירת האב יזם מוטי ספר זיכרון על אביו שאותו ערך יוסף אחימאיר ויצא ב1975. מוטי היה דמות צבעונית, איש לאומי ויוצר בעל מעוף, שאהב את החיים ותיכנן כמה מהמבנים המפורסמים ביותר בעיקר בתל-אביב, ובראשם – מצודת זאב.

נורמן לברכט, בספרו החדש שיצא עכשיו בעברית "גאונות וחרדה – כיצד שינו היהודים את העולם 1947-1847" (הוצאת דביר), מקדיש פרק שלם בספרו לארבעה מעשי רצח מפורסמים בשנות השלושים ובראשם רצח ארלוזורוב. הגירסה שלו, והוא מקדיש לה כמה עמודים, היא שגבלס והנאצים הם הרוצחים. בין היתר הוא מקבע זאת על בסיס העובדה שלגבלס לא היתה בעייה לרצוח באותה תקופה עוד אישים, וביניהם הפילוסוף תיאודור לסינג. "אם גבלס יכול להורות על חיסולו של לסינג, למה לא יוכל להורות על חיסול ארלזורוב?" שואל לברכט, שכותב עוד: "אב"א אחימאיר, המשוחרר ב1935, נעשה למורה של בן-ציון נתניהו, מי שעתיד להיות ראש ממשלת ישראל... מותו של ארלוזורוב ממשיך לרדוף את הפוליטיקה הישראלית עד היום".

ברכות לאורה ויעקב אחימאיר, אשר בגילם המתקדם ולאחר עשרות שנות חיים, עבודה ומגורים בירושלים, ירדו לתל-אביב כדי להתגורר בשכונת רמת-אביב, בסמוך למשפחת בנם וכלתם אסתי ואבישי אחימאיר, וכמובן - הנכדים.