חוקר הספרות פרופ' דן לאור, שהלך לעולמו בן 79, פירסם לפני שלושים שנה סדרת מאמרים במוסף תרבות וספרות של "הארץ", על סיפורו של חיים הזז "הדרשה". סיפור שעורר "תגובות קוטביות מיד עם הופעתו. המאמרים הראשונים שפורסמו עוד בסתיו 1942 היו פרי עטם של ש. ז. שרגאי, אב"א אחימאיר ורבקה גורפיין". כתב לאור, כי "מן המגזר הלאומי זוכה הסיפור לתגובה אוהדת מפיו של אב"א אחימאיר, ב'המשקיף'. אחימאיר מחייב בהחלט את השלילה המוחלטת של הגולה המוצעת בסיפור, אף כי הוא מעיר להזז על הזיהוי המוטעה, לדבריו, של ההיסטוריה היהודית עם תקופת הגלות בלבד ועל התעלמותו מן העבר הלאומי הארץ-ישראלי". אחימאיר "סבור - מציין לאור - כי קהל היעד שאליו יש לכוון את הנאמר בסיפור הוא זה של החוגים הלאומיים ולא של 'אנשי הסוכנות'... 'יאמין נא סופרנו הנכבד', פונה אחימאיר להזז, 'שבינתיים כבר קמה על רגליה ציונות אחרת, המסוגלת לשמוע את יסודי הדברים ועיקריהם לא מתוך חוסר סבלנות ורוגז, אלא בהתלהבות'".

בגיל 83 הלכה לעולמה העיתונאית נילי פרידלנדר, לשעבר חברת מערכת "מעריב". היה לה מדור בעיתון "צו קריאה", שבו פירסמה במאי 1971 מאמר על הספר "רפורטז'ה של בחור ישיבה". "יש שני ספרים שאני מאוד אוהבת" - סיפרה לקולגה שלה בעיתון, יוסי אחימאיר - "חמשתם" של ז'בוטינסקי ו"רפורטז'ה" של אחימאיר. וכך כתבה בינן השאר: "מעניין לראות איך אדם זה, שנקט עמדה פוליטית קיצונית ושהושמץ הן בחייו והן לאחר מותו כ'פאשיסט' - באיזו עדינות ורכות הוא מתאר את חיי האסירים, ערבים ברובם, שלא היו עושי צדקה וחובשי בית המדרש". חבל שנילי פרידלנדר לא זכתה לראות את היומן במלואו שראה אור בימים אלה.

לפני כשמונים ושמונה שנים (1935-1934) ישב ד״ר אב״א אחימאיר (א. אסיר-ציון) בבית-הסוהַר המרכזי של ממשלת המנדט הבריטי, בירושלים (כיום מוזיאון אסירי המחתרות). האשמה - מנהיגותו ופעילותו כנגד הכובש הזר הבריטי ב״ברית הבריונים״. בימי מאסרו כתב אב"א אחימאיר את ״יומן המשפט והסוהַר״, יומן עתיר הגות, מחשבות, הסתכלות פנימית ותגובות על המתרחש בתנועתו, ביישוב ובעולם. כאשר שוחרר מהסוהַר רצה אחימאיר להוציא לאור את היומן במלואו. פרקים ממנו פורסמו בעיתוני ׳הירדן׳ ו׳המשקיף׳ וכן בספרו ׳רפורטז׳ה של בחור ״ישיבה״׳ (1946). משאלתו של אב"א אחימאיר מתמלאת עם צאתו לאור השבוע של היומן המלא, שאותו כתב בדם לבו. את היומן ערכה והגיהה הבת הבכורה זאבה זבידוב-אחימאיר, בהשתתפותם של הבנים יעקב ויוסי אחימאיר. ליומן צורפו הערות וצילומים. הספר יצא בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, ובו 533 עמודים. מחירו הוא 118 ₪. אפשר לרוכשו במזכירות המכון בתל-אביב וכן ב"בית אבא" ברמת גן.

לפני כשמונים ושמונה שנים (1935-1934) ישב ד״ר אב״א אחימאיר (א. אסיר-ציון) בבית-הסוהַר המרכזי של ממשלת המנדט הבריטי, בירושלים (כיום מוזיאון אסירי המחתרות). האשמה - מנהיגותו ופעילותו כנגד הכובש הזר הבריטי ב״ברית הבריונים״, שפעילותה כללה הפגנות, הורדת הדגלים הנאציים מעל בנייני הקונסוליות הגרמניות ביפו ובירושלים ותקיעות שופר ליד הכותל המערבי בתפילת נעילה ביום הכיפורים. בימי מאסרו כתב אב"א אחימאיר את ״יומן המשפט והסוהַר״, יומן עתיר הגות, מחשבות, הסתכלות פנימית ותגובות על המתרחש בתנועתו, ביישוב ובעולם. כאשר שוחרר מהסוהַר רצה אחימאיר להוציא לאור את היומן במלואו. פרקים ממנו פורסמו בעיתוני ׳הירדן׳ ו׳המשקיף׳ וכן בספרו ׳רפורטז׳ה של בחור ״ישיבה״׳ (1946). משאלתו של אב"א אחימאיר מתמלאת עם צאתו לאור השבוע של היומן המלא, שאותו כתב בדם לבו. את היומן ערכה והגיהה הבת הבכורה זאבה זבידוב-אחימאיר, בהשתתפותם של הבנים יעקב ויוסי אחימאיר. ליומן צורפו הערות וצילומים. הספר יצא בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, ובו 533 עמודים. מחירו הוא 118 ₪. אפשר לרוכשו במזכירות המכון בתל-אביב וכן ב"בית אבא" ברמת גן.

לאחר כמה שנים של עבודת עריכה והתקנה, נכנס היום לדפוס הספר יומן הסוהר והמשפט של אב"א אחימאיר, הנושא את הכותרת "איילה בין החומות", כשם אחד מסיפוריו שנכתבו בין כתלי הכלא המנדטורי. היומן מקיף את השנים 1935-1934, שבהן ישב אחימאיר בכלא ואת רשמיו כתב מדי יום. זהו מסמך אוטנטי, יוצא דופן, של אדם ותקופה, המתאר אסירים וסוהרים בימי השלטון הזר הבריטי בארצנו, הגיונות ומחשבות של לוחם חירות והיסטוריון מעמיק, המבקש להבין את משמעות תולדתיה של האנושות ואת גורלו של האדם. הספר יוצא לאור על-ידי מכון ז'בוטינסקי, ובו 533 עמודים.

האדריכל והחוקר יוסי קליין-עברי, בספרו החדש "רוויזיוניזם, ארכיטקטורה ועירוניות מגוייסת בתל-אביב" דן בתיאוריות ופרקטיקות ארכיטקטוניות ואורבניות פרי הגותם של אינטלקטואלים, מנהיגים פוליטיים ואדריכלים רוויזיוניסטים, וביניהם אב"א אחימאיר , לו הוא מקדיש לא פחות מ-15 עמודים. הספר ראה אור בהוצאת "כרמל"', מתמקד בשלבי הקמת מצודת זאב בתל-אביב. בין השאר הוא כותב: "החל בשנות ה30 התייחס אחימאיר בעקביות לסוגיות גיאוגרפיות-היסטורית והתיישבותיות כשהוא מבליט את חשיבותה של העיר בכלל ושל תל-אביב בפרט בפרויקט הציוני, אך דומה שתפיסותיו משתקפות באופן סינתטי דוקא במאמר מאוחר (1956), שכותרתו: 'ערכן של ערים בתרבות האנושית'. במאמר זה מדגיש אחימאיר את חשיבותה הלאומית של העיר, למרות שאין הוא מתעלם ממכנים משותפים ואוניברסליים בהתפתחות של צורות התיישבות מודרניות".