תמונות הנפש של אביבה גלבוע ז"ל

ב-1 באוגוסט עמדה אביבה גלבוע, לבית אסטרחן, לציין את יום הולדתה ה-67. היא לא זכתה לכך. עיניה נעצמו לעד 12 ימים לפני כן, ביום חמישי 21 ביולי. זה היה מוות צפוי מראש, מאז בישרה לפני שנה לאחותה הצעירה ממנה: "מנוחה, יש לי לאוקמיה".

אביבה, בתם הבכורה של טוני ואליעזר-לוקה אסטרחן, אחיה של סוניה אחימאיר, לא זכתה לאריכות ימים כמותם – בגלל המחלה הארורה. מחלה שקטפה אותה, כשהיא בנסיקה מדהימה ביצירה אמנותית שופעת, בהכרה בה כציירת מיוחדת ורגישה.

אמנית בכל נשמתה, אנושית בכל מהותה, כך תיזכר אביבה בחוג המשפחה ובקרב חבריה. עוד בטרם נתגלתה המחלה, וזמן קצר לפני כן, היא הציגה לראשונה את יצירותיה בפומבי. זה היה במרכז קסטרא בחיפה, תחת הכותרת "הסוד הגלוי של הטבע". וכך כתבה בדף ההסבר לתערוכה:

"העבודות המוצגות צויירו על דיקטים בטכניקה מעורבת, הכוללת: צבעי שמן, צבעי פנדה ועפרונות צבעוניים. בחרתי בעץ, כי הוא חלק מהעולם האורגני, וככזה משקף עבורי מרחבי טבע.

"הציור נבנה תוך דיאלוג מתמשך ומתחדש עם העץ והצבעים. יש נסיון לתת ביטוי לחוויית תנועת הצבעים וצמיחתם זה מתוך זה, ולצידם חוויית צבעים הלכודים בתוך הצורות. היצירות משקפות תמונות נפש שלי של מרחבי היקום והמחול שלו. יש בהן געגועים למקום שאין בו קונפליקטים אינטלקטואליים, ואולי יש בו נגיעות בסודות הנפש ובצבעים שבנפש הטבע.

"ניסיתי ליצור הדהוד של חוויית המפגשים שלי עם מרחבי הטבע בפנימיות המתבונן בתמונה. הצורות המתעוררות מהצבעים עוטפות, חובקות, נשזרות אחת בשניה למארג של צלילים וצבעים".

בשנה האחרונה, הטראגית והקשה, נתגלתה ביתר שאת לא רק האמנית המופלאה שבאביבה, אלא גם היופי שבאישיותה והאצילות שבנפשה. היא המשיכה לצייר גם על ערש-דווי בבית חולים, עשתה הכל לבל תיפול למעמסה על יקיריה  נל, יעל, נגה, אלעד, מנוחה – ולא על הצוות הרפואי. הרופאים שנכנסו לחדרה אמרו, שבאו פשוט ל...הירגע בחברתה, לראות את ציוריה ולהאזין למוסיקה קלאסית. היא עצמה ביקשה לצאת מפוקחת מהעולם, ללא טענות, ללא טיפולים מיותרים וכשהיא בביתה בגבעתיים. וכך היה.

בתוך מחלתה המתגברת ביקשה, שהחיים שלה ושל הסובבים שלה יימשכו כאילו דבר לא נפל. מצד אחד, השלימה עם רוע הגזירה, ומצד שני לא ויתרה, למשל, לא על ריקוד בחתונתה של בת משפחה ולא על הליכה בחום הלוהט של בית העלמין בכפר-סבא, שבועיים לפני מותה שלה, אל קברה ואזכרתה של דנה אחייניתה, שנפטרה לפני שלוש שנים בשנת ה-34 לחייה הקצרים, אף היא מסרטן ארור.

מנעמי, חברת הנפש שלה, ביקשה להתקין לה משקפי קריאה, ולא נחה דעתה עד שנבחרה המסגרת המתאימה. רק פעם אחת הספיקה להרכיב אותם. ועוד בקשה היתה לה מנעמי: לגשת למשוררת עליזה טור-מלכא, עם שני עותקים של ספר שיריה, ולהקדיש את האחד למנוחה ואת השני לה. היא קיבלה את הספר המוקדש, עם השירים שאהבה, כמה ימים לפני מותה. היא לא זכתה ליצור, כפי שתיכננה, מחזור של ציורים על פי שירי הספר.

בשבוע פטירתה, גם ננעלה תערוכת ציורים קולקטיבית של 14 אמנים ישראליים שהוצגה בגלריה "קולציונה דארטה א-רומא", שבאירגונה שותף היה משרד החוץ של ישראל. שתיים מהתמונות היו מעשה ידיה של האמנית הישראלית אביבה גלבוע אסטרחן. ציורים סוריאליסטיים במקצת, מתנגנים כיצירה מוסיקלית, מעדנים את העין והנשמה. מי שזכה להכיר את אביבה, אמר בוודאי בלבו: "הציורים הללו - זה אביבה".

 



הדבר הראשון שאמרה בת-משפחה למשמע הבשורה הנוראה שאביבה איננה: "אוי, התלתלים שלה"... התלתלים, הצניעות, הרגישות, האצילות, היופי הפנימי - עשו אותה לאהובת המשפחה והסובבים אותה. זו היתה התחושה בקרב המאות שבאו ללוות אותה בדרכה האחרונה, בבית העלמין הפאסטורלי של קיבוץ חורשים.

לפתע פתאום נתבררה, גם ללא מודעה בעיתון, עוצמת ההלם והעצב שנפלו על כל קרוביה ומכריה. על אהבתה ואנושיותה גמלו לה רבים כל-כך בלוותם אותה בדרכה האחרונה. "בלי הספדים, רק מה שאני אכין" – הורתה לאחותה, לקראת ההלוויה הצפוייה. רבים לא יכלו לעצור דמעותיהם  למשמע הדברים שהשמיעה בשמה מנוחה: "אל תהיו עצובים, למות זו לא טראגדיה, נפלא יהיה לנשמה כשתשתחרר מהגוף"...

את הורדת הארון ליוותה נגינת הארייה "קסטה דיווה" מתוך האופרה נורמה של בליני. תקליטור ובו אריות שמבצעת ססיליה ברטולי, אשר הוענק לאביבה וצליליו עטפו אותה באושר בעת שהיתה מוטלת חסרת אונים על מיטתה בבית-החולים או בבית. בדיעבד אפשר לומר, כי היא אכן היתה כמו דיווה.

כל-כך אהבה, כאמור, להאזין למוסיקה קלאסית, ללכת לקונצרטים – ואכן שירתה של ססיליה-נורמה האיטלקייה היתה לוויית-חן מוסיקלית מרגשת, כל כך מתאימה, בטקס הקבורה ועם צאת נשימתה של אביבה גלבוע למסע חדש, מסתורי, לנוע בעולמות אחרים, ולמיפגש מחודש עם אהוביה – טוני, לוקה וסוניה.

היתה לנו דיווה, היתה לנו אביבה – ואיננה עוד. הסוף אמנם היה בלתי נמנע, אבל קשה לעכל שהגיע לבסוף. נותרנו, בני המשפחה, החברים והקרובים, עם הזכרונות החמים עוד מימי הילדות הזוהרת מלפני עשרות בשנים, ועם העבודות המצויירות על דיקטים מרהיבים.

פורסם: 24.7.2011