1. ראשי
2. מאמרים
3. עליו
4. מפנקסו של שמרן מהפכני - אורי אפנצלר ירדני

מפנקסו של שמרן מהפכני - אורי אפנצלר ירדני

אבא-שאול בן-אייזק גייסינוביץ' (1897 – 1962), הידוע יותר בשמו אב"א אחימאיר, היה ועודנו דמות היסטורית חידתית ומסקרנת, אשר דורות של היסטוריונים פגשו ויפגשו במחקרם על התנועה הציונית ועל תנועת ז'בוטינסקי, הציונות הרביזיוניסטית (הצה"ר). ילדותו עברה עליו במערב רוסיה ואת נערותו בילה בארץ-ישראל. מלחמת העולם הראשונה מצאה אותו בביקור בבית הוריו וכלאה אותו שוב ברוסיה. המהפכה הבולשביקית הבריחה אותו אל מערב אירופה, שם סיים את הדוקטורט שלו בווינה בפילוסופיה. בגיל 27 שב לא"י והפך לאחד מכותבי המאמרים הפופולאריים בעיתונות היישוב. הוא החל את כתיבתו בעיתונות תנועת הפועלים, בקונטרס, בדבר ובהפועל הצעיר, עבור בעיתונות הבורגנית, הארץ ודואר היום, ולבסוף ייסד את העיתון חזית העם, שייצג במובהק את תפיסת עולמו הפוליטית הציונית המהפכנית. אחימאיר היה פעיל פוליטי מוביל בצה"ר א"י, מנהיג קבוצת ברית-הבריונים, פעילי המחאה הראשונים נגד השלטון הזר האנגלי, אבי הציונות המהפכנית וקורבן של קרב משפטי ופוליטי, מתודלק בשנאת-חינם, לטיהור שמו ממעורבות בפרשיית רצח ארלוזורוב בשנת 1933. קרב שעדיין נמשך, לחינם, כמעט 90 שנה לאחר הרצח ו-60 שנה לאחר מותו. השרבוב המכוון של שמו לפרשייה זו והקיצוניות הפוליטית שיוחסה לו בעקבותיה, כיסתה בערפל של שכחה את הגותו הפוליטית הציונית השמרנית הייחודית, שהאירה באור שונה ומקורי כמה מהתהליכים ומהאירועים ההיסטוריים שליוו את הקמת המדינה.

שדה המחקר ההיסטורי על אב"א אחימאיר קבע כמעט ללא סייג, שהאיש היה ציוני-סוציאליסט ופועל מן השורה שחצה את הקווים אל הימין הפוליטי הרביזיוניסטי והפך, כפי שהכריז על עצמו, לפשיסט.[1] ההיסטוריון פיטר ברגמין, שחקר לאחרונה את הביוגרפיה האינטלקטואלית של אחימאיר, היה הראשון להציע בחינה מחודשת של תפיסות אלו וטען כי הנתיב האידיאולוגי בו התפתח אחימאיר הוביל אותו מהיותו ציוני מתון להיותו שמרן-מהפכני-ציוני קיצוני: "התפיסה המקובלת היא שאחימאיר היה 'פשיסט' שטבע את המושג הפרובוקטיבי, אך בלתי-מזיק, 'הציונות המהפכנית'. אני מציע רביזיה של תפיסה זו: שלחילופין נראה באחימאיר, בראש ובראשונה כמהפכן – אכן, שמרן מהפכני."[2] למעשה, אין בנמצא בדל ראיה משמעותית לכך שאחימאיר היה אי פעם איש שמאל או שהחזיק בצעירותו בדעות סוציאליסטיות, אפילו מתונות. בקריאה מדוקדקת בכתביו המוקדמים ביותר מתגלה אכן תמונה אידיאולוגית שאינה מתיישבת עם תזת "המהפך הפוליטי".[3] משנת 1928 אכן עמל אחימאיר במרץ על ביצור תדמיתו כנושא דגל הפשיזם בא"י, אך למעשה לא היה פשיסט.[4] זו אינה אפולוגטיקה, אלא מסקנה ישירה של ניתוח הגותו המוקדמת עד שנת 1933, הבאה לתקן מחדל היסטוריוגרפי מתמשך, שהוכתם בפרשנויות מוטות פוליטית מכל הצדדים.

אחימאיר הצעיר החל את דרכו העצמאית בעולם כשמרן מבחינה פוליטית, שמרן ציוני, שתפיסת-עולמו הפוליטית והגותו השמרנית התפתחו בשלושה שלבים: בשלב ראשון עזב אחימאיר את רוסיה והתחיל לפתח מודעות אנטי-קומוניסטית, אנטי-מהפכנית ואנטי-מערבית-ליברלית, שייצגה נאמנה את השמרנות הרוסית הסלבופילית באותו הזמן. אחימאיר זכה להצלחה בעיתונות העברית, אך במקום לנצל את פרסומו לשדרוג מעמדו בממסד היישוב, בחר לבקר בחריפות את הסוציאליזם העולמי והציוני עד שמיצה את הסבלנות כלפיו בחוגי הפועלים. בשלב השני של הגותו המתפתחת יצר אחימאיר סינרגיה של ערכי השמרנות האירופית עם ערכי הציונות אותה דמיין ותאר את אתגר האומות והלאומים האירופאים, ביניהם היהודים, אל מול פני איומי האוניברסליזם והקוסמופוליטיות המערביים על עצם קיומן. הוא החל לבטא את תסכולו מכישלון הכוחות הדמוקרטים באירופה במאבק בקומוניזם ובפשיזם ומכישלונה של הציונות הסוציאליסטית והליברלית "הפטפטנית" ביישום החזון הציוני. בשלב שלישי, תרגם אחימאיר ביקורת זו להגות שמרנית-מהפכנית. זו ביקשה להפנות את כל משאבי האומה למהפכת-נגד תרבותית, פוליטית וצבאית נגד האליטה והממסד הפרוגרסיבי בתנועה הציונית וכנגד יריבי הציונות ובראשם יהדות המערב המתבוללת והכובש הזר המערבי האנגלי. כל אלו באים לידי הגדרה של אחימאיר כשמרן ציוני מאז שנת 1921, שרק לקראת סוף העשור פנה לאפיקים שמרניים-מהפכניים ולכינונה של הציונות המהפכנית.    

   לשמרנים רוסים סלבופילים כאחימאיר היתה המהפכה הקומוניסטית תחילת סופה של הציוויליזציה הרוסית.[5] בשלב ראשון התפתח יחסו השלילי למהפכה הצרפתית ולמהפכה הקומוניסטית, שבעיניו היו תופעות מערביות זרות הרסניות שמוטטו את רוסיה הצארית ואת אירופה הקלאסית. כבר בגיל 23, התבטא אחימאיר נגד המערב הליברלי והסוציאליסטי והביע את סלידתו מרעיון הקדמה האנושית ("הפרוגרס") ומהערכים ההומניסטים הכלל-אנושיים.[6] בשל הזדהותו עם השמרנות הסלבופילית הגדיר עצמו אחימאיר טולסטויאני: "טולסטוי שנא את המערב," קבע בסיפוק. "הן את המערב הנוכחי והן את המערב הקדמון היווני-רומאי. הוגי-דעות מערביים בודדים השפיעו על דעותיו. [...] טולסטוי העריץ את המזרח שהוליד את הסיסמאות הדתיות הגדולות, את המזרח שבו אינם מפותחים החיים העירוניים כמו במערב."[7] בכותבו על הספרות הרוסית, עלתה נימה מפורשת של תמיכה בסופרי רוסיה מן הדור הראשון, ששימרו את מהותה ה"מקורית" של האומה הרוסית ולאומיותה ולא נטו אחרי אופנות מתחלפות שפלשו אליה מן המערב. הוא התנגד בחריפות למהפכנות בשם הקדמה האנושית, בין אם סוציאליסטית או ליברלית-דמוקרטית, הוא פקפק בעליונותם של אנשי-ספר על אנשי פעולה ובהתנשאות הרציונליזם על הרגש והאינסטינקט ובכל הזדמנות האדיר את הרוח הלאומי היהודי ואת התרבות העברית למול הסולידאריות הכלל-אנושית. ביחסו החיובי לתרבות הפרטיקולרית של העמים, ל"מזרח המתעורר", לתחיית העבר המפואר של היהודים ולרוח הלאומי העברי, הזריק אחימאיר לעולם המושגים הפוליטי היהודי את תפיסת-עולמו השמרנית הסלבופילית, לפיה "המערביות" היא אנטיתזה של הציונות ומול "עולמנו היהודי" ניצב "המערב".[8]

   מקום של כבוד מפוקפק במיוחד שמר אחימאיר ליהדות התפוצות המתבוללת.[9] את הפניית הגב של אליטת יהדות גרמניה לזהות הלאומית היהודית הסביר ברדיקליזם האוטופי הפרוגרסיבי שלה: "לכל האינטליגנציה היהודית-גרמנית יש אופי של רדיקליזם חברתי. בשום קבוץ יהודי לא פעם כה בחוזקה הרוח הנבואי, האמונה שאפשר להוריד את השמיים ארצה, כמו בקבוץ הזה."[10] לאחר שיצר את הקשר בין ערכי המהפכה הצרפתית והמערביות הפרוגרסיבית לבין היהדות המתבוללת, עבר אחימאיר לדיון בהתבוללות עצמה, אותה פרש כאנטי-לאומיות ואוטו-אנטישמיות בקרב יהודים פרוגרסיביים במערב:

 השוללים הללו התייחסו בביטול גמור לכל התופעות הציבוריות התרבותיות שבעולמנו היהודי והראו על המערב בתור מופת לנו: המערב היה בשביל אלו מקום היצירה של תופעות חיוביות בתרבות ובציבוריות. [...] בכל עם ועם מופיעים בתקופת הפריחה התרבותית וההתעוררות הציבורית שלו מחייבים ושוללים בנוגע לקנייניו התרבותיים ומהלכו ההיסטורי. אצל הרוסים ידועים השוללים הללו בשם 'מערביים', והמחייבים – בשם 'סלאביאנופילים'.[11]

   בנוסף לכך, נתן אחימאיר ביטוי חוזר ונשנה לתפיסתו השפנגלריאנית, בדבר "שקיעת המערב", שם ספרו של אוסוואלד שפנגלר ונושא הדוקטורט של אחימאיר. בניגוד לתיאוריה שלפיה תרבויות התפתחו בתהליך הדרגתי של קדמה סיבתית, באה התיאוריה ההיסטורית המחזורית של שפנגלר ותיארה את מסלול עלייתן, נפילתן ותחייתן מחדש של תרבויות ועמים. המחקר מתייחס בהרחבה להשפעתו העמוקה על השמרנות האירופאית בין המלחמות.[12] כשמרנים אחרים בדורו, זיהה אחימאיר בשפנגלר את האינטלקטואל נושא הדגל של הלאומיות ושל תחייתן של תרבויות עתיקות: "שפנגלר מעניק את הביטוי המעמיק והממצה ביותר של הערגה המורגשת על-ידי האירופאים של המאה העשרים לאחר היעלמות יופייה של אירופה הישנה."[13] אופן המחשבה השפנגלריאני של אחימאיר התבטא בקריאה מחודשת בהיסטוריה הלאומית, בדִימיוּן של תחיית עוצמתה של התרבות היהודית כימי קדם ובסלידתו מהשפעות אוניברסליות מערביות שמקורן במהפכה הצרפתית.[14] בהשראת שפנגלר, התגייס אחימאיר להגן על התרבות היהודית מפני איום הציוויליזציה המערבית ובמידה רבה נשאר שפנגלריאני כל חייו.

   באוגוסט 1923 מתפרסם בעוגן המאמר הפוליטי המובהק הראשון שהוציא מידו אחימאיר, "רעיונות בודדים על פשיזם". המאמר עסק בפשיזם האיטלקי שהחל להתבסס בשלטון, אך למעשה שימש כהתקפה חריפה על הממסד האיטלקי הסוציאליסטי והליברלי על שקידם דמוקרטיזציה והפקיר את המערכה נגד הקומוניזם לידי הפשיסטים. אחימאיר הביע התנגדות לרעיון הפרוגרסיבי שהדמוקרטיה היא ערך אוניברסלי, כאשר טען ש"בשום ארץ לא פשט כה הפרלמנטריזם את הרגל כמו באיטליה, הפרלמנטריזם לא נולד שם באופן אורגאני כמו באנגליה."[15] בשנת 1962 הצהיר אחימאיר ש"היה זה המאמר הראשון בעברית על נושא זה. לא שמחתי ולא בכיתי ברשימתי על הפשיזם, אלא השתדלתי להבין את הנסיבות לניצחון תנועה זו באיטליה."[16] למעשה, הביע אחימאיר במאמר זה התנגדות נחרצת כלפי הקומוניזם, כמו גם כלפי הפשיזם. הבעת ההערכה לפשיזם האנטי-קומוניסטי הופיעה אך ורק בהשוואה לכישלונם המהדהד של הסוציאליסטים והליברלים בזירה הפוליטית האיטלקית:

 למה אנו מתמרמרים על הפאשיזם, על ההיסטריה שבו, על כל מעשי האלימות? כל אלו הצעירים שנספחו לפאשיזמוס ומוכנים להרוג ולהיהרג 'בשביל המולדת', כלומר בשביל הפאשיזמוס, בשביל זה ששמו של ראש הפאשיסטים ייכתב בהיסטוריה... [...] אין אתם מוצאים בו, בפרלמנטריזם האיטלקי, את הצדדים החיוביים של הפרלמנטר האנגלי, או הצרפתי, הבלגי או הגרמני, ותחת זה אתה מוצא בו את כל הצדדים השליליים. לכן כה קלה המלחמה בפרלמנטריזם האיטלקי מצדו של הפאשיזמוס. [17]

   לאחר סיום לימודיו, פסע מחזרתו לא"י מאירופה, מושא חלומותיו, שמח אחימאיר יותר מכל לשוב מן המערב אל המזרח, על כל המשתמע מכך. עם חזרתו לארץ בשנת 1924, קיבל אותו ידידו ברל כצנלסון בזרועות פתוחות לביטאון ההסתדרותי הקונטרס, וכבר במאמרו הראשון חשף את בסיס אמונתו הפוליטית, שלא היה בה דבר וחצי דבר מן הסוציאליזמוס: "בתקופתנו אנו, העיקר הלאומי הוא המסמן היותר חשוב של גבולות הממלכות. העם והממלכה הולכות יד ביד. מיעוטים לאומיים שואפים להיספח לרוב הלאומי שלהם. הרצון לשמור על אנוכיותם הלאומית, מדבר מתוכם, למען לא יאבדו ברוב הלאומי השולט והזר להם."[18] אחימאיר אולי כתב בעיתונות הפועלית, אך לא דיבר "פועלית". עד 1926 עלתה מכל כתביו הראשונים הסתייגות כבדה מן האוניברסאליות, בדמות המערביות, ומאידך התגברה תמיכתו בפרטיקולאריות האתנית ובאגואיזם הלאומי. מול שקיעת המערב הפרוגרסיבי ציין אחימאיר לטובה את הכוחות השמרניים הנאמנים לעמם בכל אומה ועם, אישים ותנועות שלא נכנעו להשפעות המערביות השליליות ושמרו ויצרו תרבות וזהות לאומית שורשית, מקורית, אותנטית וגאה.[19]

   השלב השני של התפתחות הגותו השמרנית של אחימאיר התחיל כאשר החל להתנתק מעטיני הממסד העיתונאי הפועלי ומהשפעתו הממתנת של מורו ברל כצנלסון. חרף העובדה שראה בעצמו פרולטר ועל אף כי זכה להערכה רבה כפובליציסט מוביל של הממסד הסוציאליסטי, העביר אחימאיר ביקורת חסרת-רחמים על הצביעות שאפיינה את חוגי השמאל הסוציאליסטי בא"י, הסתדרות העובדים ובמיוחד שופרה של תנועת הפועלים, העיתון דבר.[20] עבודתו בדבר הגיעה לסיומה בסתיו 1926. אחימאיר עבר לכתוב בעיתון המתחרה, ביטאון הפועל הצעיר, והחל להביע את עמדותיו השמרניות ביתר חופשיות. בין אוגוסט לנובמבר, 1926, הניח לפתחנו, בשלושה מאמרים מכוננים, חלופה אידיאולוגית חדשה ומקורית בא"י לאידיאולוגיות המערב הפרוגרסיבי, הסוציאליסטי והליברלי – היא השמרנות:

 לשמרנות יש גם נכסי-צאן-ברזל שעליהם היא מצביעה בפני ההמון: רומנטיקה של עבר היסטורי. הדת עם מוסדותיה שעליהן היא שומרת. אלה הם הדברים שאפשר לכלכל בהם את האינסטינקטים ואת הרגש הלאומי האגואיסטי אצל ההמון. לעומת זה הדמוקרטיה היא חלשה בנידון זה. אין בידה להראות להמון מלבד פרספקטיבות מעורפלות כלפי העתיד. אמנם מיד אחרי המלחמה התחזקה האידיאולוגיה הדמוקרטית על חשבון השמרנות. אבל זו היתה תופעה חולפת.[21]

   הגדרה זו של שמרנות דמוקרטית, הלקוחה ממאמרו "לאן פניה של הדמוקרטיה מועדות?" מאוגוסט 1926: עבר מול עתיד, דת ומסורת מול חילוניות וחדשנות, דמוקרטיה של שלטון העם מול דמוקרטיה ליברלית, ראויה לציון בשל חדשנותה בנוף הציוני.[22] במאמרו, הציע אחימאיר הבחנה בין "דמוקרטיה בתור שיטה ובין דמוקרטיה בתור אידיאולוגיה". הוא יצק קו הפרדה ברור בין "פרקטיקה" דמוקרטית נדרשת – דמוקרטיה פרוצדוראלית, שמטרתה ביטוי "רצון העם" או "רצון הרוב", לבין "אידיאולוגיה" דמוקרטית פסולה – דמוקרטיה מהותית, הנושאת בקרבה ערכים ומארג זכויות-אדם אוניברסליים מערביים זרים לתרבויות וללאומים פרטיקולריים במקומות אחרים: "בין האידיאולוגיה הדמוקרטית ובין שטת השלטון הדמוקרטי הולכים ונבקעים פרצים יותר ויותר רחבים."[23] אחימאיר הגיע למסקנה שאוזלת ידה של הדמוקרטיה הובילה להפגנת חולשה מול המהפכנות הקומוניסטית והכוח היחיד שהיה יכול לעמוד בפניהן הוא "הקונסרבטיזמוס" ה"הניאו-דמוקרטי" של מנהיגים כפילסודסקי בפולין, מוסוליני באיטליה ואטאטורק בתורכיה.[24]

   עיסוקו בשמרנות הפוליטית, אותה הציג כ"אידיאולוגיה חדשה של דמוקרטיה", נמשך במאמרו השני, "גורלם של אידיאלים חברותיים", בו טען שמאז אימצה השמרנות האירופית, גם אם במאוחר, את השיטה הדמוקרטית, היא נעשתה ללוחמת האפקטיבית ביותר נגד שני האיומים הגדולים של זמנו, הקומוניזם והאוניברסאליות הקיצונית מזה, והפשיזם והלאומנות מזה. אחימאיר טען כי בכישלונם, פנו הסוציאליסטים והליברלים, נושאי בשורת "דת הפרוגרס", לייאוש, לספקנות ולדיקטטורה, כמו ברוסיה הקומוניסטית או באיטליה הפשיסטית, ה"נתונה בידי שלטון היחיד של הדמגוג והדיקטטור מוסוליני..."[25] סימפטיה לפשיזם נעדרה מדבריו. אחימאיר העמיק בשורשיו ההיסטוריים של התעתוע הפרוגרסיבי שהפך את השמאל מנושא דגל רעיון הדמוקרטיה לאנטי-דמוקרטי:

 בין האידיאל וצורת הגשמתו רובצת תמיד תהום. עד המאה ה-17 האמינו אנשי הפרוגרס שמקור כל הרעה הוא ברדיפות הדתיות, החופש הדתי נראה היה כרפואה לכל המכות של החברה. במאה ה-18 האמינו שמקור כל הרע הוא בחוסר שוויון פוליטי. באה הסערה של הרבולוציה הצרפתית ורבים התייאשו. חוץ מהליברלים – הם אמרו: לא בסערה, לא דרך 'ככר החופש' (במקום בו עמדה הגיליוטינה) מתגשם השוויון הפוליטי. וכבר בשנת ה-48 התייאשו מהשוויון הדמוקרטי המאמינים הקיצוניים של דת הפרוגרס. הייאוש של המאמינים הקיצוניים הביא אותם לידי אמונה בדיקטטורה, הייאוש של המתונים לידי סקפטיציזמוס.[26]

   מאמרו השלישי היה מאמר ביקורת בשם "סוציאליזמוס ופאשיזמוס" על ספר בשם הסוציאליזם והפשיזם באיטליה כזרמים מדיניים (1926), מחקרו של הסוציולוג הגרמני רוברט מייקלס מאוניברסיטת טורינו. אחימאיר התפעל מהאובייקטיביות הרבה בה נקט מייקלס בזמן שהוא דן ב"תנועה ציבורית שקשה להתייחס אליה באובייקטיביות," וגם הפעם התייחס בחיוב לפשיזם האיטלקי רק בהשוואה לנזקי המדיניות הסוציאליסטית והליברלית באיטליה.[27] כישלונם לתקן את המדינה לאחר המלחמה ברוח הפרוגרסיביות האוניברסלית היה קרש קפיצה למסקנה שדווקא הפשיזם האיטלקי היווה תיקון לרוח הלאומי האיטלקי, "שבו מתחנך העם זה מאה שנה מימי גריבלדי."[28] אחימאיר ציטט את מייקלס, בהסכמה לכאורה, כי הפשיזם הדף את מתנגדיו בשם ערכי השמרנות, אקטיביות, מיליטריזם פטריוטי בקרב הנוער ואנטי-הומניזם:

 מיכאלס רואה בסוציאליזמוס הרבה סבות שבגללן הוא נדחף אחור מפני הפאשיזמוס. הסיבות הללו הנן לפי דעתו של מיכאלס אלה: 1) הפטליזמוס אשר הסוציאליזמוס המרקסיסטי. לעומתו האקטיביזמוס הפשיסטי. 2) החומר האנושי הסוציאליסטי הוא יותר זקן מזה של הפשיסטים, שהנו ברובו מבני הנוער, שהמלחמה הפיחה בו רוח צבאי.
3) גם ברוח ההומניסטי רואה מיכאלס אחת הסיבות למפלה הסוציאליסטית באיטליה.[29]

   בהתייחסות דומה במקום אחר למהפכת אוקטובר הקומוניסטית ברוסיה, טען אחימאיר כי לא כוחה של התנועה הבולשביקית, בהנהגת לנין, הביא אותה לשלטון, אלא חולשתה של הדמוקרטיה הרוסית שנולדה בפברואר וחולשת מנהיגיה הליברליים והדמוקרטים, אשר השמיטו את השלטון מידם, בניסיון להציל את מורשתם האידיאולוגית הזרה כל-כך לרוסיה. בעיני אחימאיר, "קרנסקי שדיבר בשם הפטריוטיזמוס הדמוקרטי הרוסי היה באמת מתבולל ברוחו. לנין, שדבר בשם האינטרנציונאליות היה במהותו רוסי במידה קיצונית."[30] לא במהפכנות הקומוניסטית הביע אחימאיר תמיכה לכאורה, ולא בפשיזם האיטלקי, אלא במלחמת התרבות הלאומית בהשפעות הזרות הפרוגרסיביות מן המערב ברוסיה ובאיטליה. אולי בשל הצל הפשיסטי הכבד שליווה את אחימאיר בשנים הבאות, התעלם המחקר כמעט לחלוטין מכך שהתייחסותו לפשיזם בהגותו המוקדמת היתה חלון לנטיותיו הפוליטיות השמרניות. באופן חריג להתעלמות זו, מציין ברגמין במדויק כי יחסו האמביוולנטי של אחימאיר לפשיזם האיטלקי בתקופה זו נובע מיכולתו לייצר "דרך שלישית", המשלבת אג'נדה סוציאליסטית עם ערכים שמרניים.[31] יעקב שביט קשר בין גישתו של אחימאיר כלפי הפשיזם לנטייה נרחבת של אינטלקטואלים שמרניים במערב להתייחס בחיוב ליציבות היחסית שסיפק הפשיזם האיטלקי.[32]

   בסופה של תקופה קצרה זו, נפתח השלב השלישי בהתפתחות ההגות השמרנית של אחימאיר. אביב שנת 1927 פתח בפניו הזדמנות לפרסם את דעותיו ביתר תכיפות בעיתון שייצג יותר מכל את הבורגנות התל-אביבית הלאומית והאנטי-מעמדית, המבוססת והמשכילה – עיתון הארץ. אחימאיר הפנה עורף לקוראיו, פועלי א"י, בחפשו קהל אחר להצליף בו. בתקופה זו, פנה אחימאיר יותר ויותר לדיון בחוזקותיה של השמרנות הפוליטית ובחולשותיה ופגמיה הטבעיים של הדמוקרטיה המערבית והליברליזם הפרלמנטרי, הקרובים כל-כך לליבותיהם של קוראי הארץ הבורגנים השבעים.[33] במאמרו השביעי בהארץ, במאי 1927, תקף אחימאיר, כשמרנים אחרים בזמנו, את קודש הקודשים של הממסד הפוליטי האירופאי ביבשת למודת המלחמות, הסכם וורסאי. למרות שההסכם העניק עצמאות ללאומים רבים ותרם להקמתן של מספר דמוקרטיות, שבריריות ככל שיהיו, שלל אותו אחימאיר כאמצעי ליצירתה של ברית פרוגרסיבית מערבית, שמטרתה לכפות אמונות פוליטיות אוניברסליות על תרבויות ואומות אחרות. בשל עמידתה של איטליה הפשיסטית בראש המתנגדים לוורסאי, ייחס אחימאיר לפשיזם בחיוב את הנאמנות לעיקרון הלאומי ולחילופין הצביע לראשונה על הפרלמנטריזם הדמוקרטי כשורש כל הרע.[34] בין עקרונות "הצדק והיושר" הפרוגרסיביים לבין "האיגואיזמוס הלאומי", בחר אחימאיר באנוכיות הלאומית האנטי-פרלמנטרית הבריאה:

 הפאשיזמוס האיטלקי הוא אנטי-וורסאלי והוא גם אנטי-ווימארי, כלומר: אנטי-פרלמנטרי. הכוחות האנטי-וורסאליים באירופה הם אנטי-פרלמנטריים. גרמניה המונרכיסטית, רוסיה הסובייטית, הונגריה, בולגריה ועל כולן – איטליה הפאשיסטית. כגרמניה בשעתה, כך איטליה מדברת עכשיו לא בשם הצדק והיושר, כי אם בשם האיגואיזמוס הלאומי. אפשר להאשים את הפאשיזמוס בהרבה, ורק בדבר אחד אין להאשימו: בצביעות.[35]

   נקודת המפנה האידאולוגית מן השמרנות המתונה אל השמרנות המהפכנית התרחשה אצל אחימאיר עת פרסם בהארץ את מאמרו "אם אין אני לי – מי לי?". כאן הביע לראשונה את דעתו שהמשך הדיפלומטיה "הצמחונית" של מנהיגי הציונות הליברלים ומנהיגי היישוב הסוציאליסטים מול האנגלים, בלונדון ובירושלים, כמו גם המודל הדמוקרטי-פרלמנטרי של הקונגרס הציוני, מסוכנים לתנועה הציונית ומהווים חבלה מתמשכת בהגשמת מטרותיה. לפיכך, הגיע אחימאיר למסקנה שהגיעה העת לנקוט בסגנון ה"שין פיין" ("בעצמנו") האירי ולהקריב קורבנות אמיתיים למען אידיאל המדינה היהודית.[36] בלב המאמר האשים אחימאיר את התנועה הציונית בכישלון מוחלט בהשגת מינימום מטרותיה ומיקד את ביקורתו דווקא בעיקרון הדמוקרטי המייסד של התנועה, "הפרלמנטריזמוס" הציוני:

 הקונגרס היה מוסד שבו שחקו בפרלמנטריזמוס, כאילו בחכמת הפרלמנט כלולה כל החוכמה המדינית. מאות בשנים היתה הפוליטיקה היהודית פוליטיקה של שתדלנות בפרוזדור של התקיף בשעה זו. [...] הפוליטיקה השתדלנית של האורתודוכסיה והליברליות המתבוללת נתחלפה בפוליטיקה ההלסינגפורסית.[37]

   הציונות ההרצליאנית הפכה לכלי ריק, טען אחימאיר. היא נדבקה מילדות בפרלמנטריזם ובשתדלנות, נשקם של המערב הפרוגרסיבי השוקע, ובסימפטומים של מחלת שקיעתו. כדי להציל את הציונות, הוא קרא בפעם הראשונה להתחיל בחינוך מדיני של הנוער שלנו ברוח "תנועות ציבוריות כבירות, ששמן 'רבולוציה'". לא ברור מדוע השתמש כאן אחימאיר במושג "מהפכה" בלעז, אך  הוא פירש אותו כתהליך של חורבן הישן ובניין החדש וטען ש"כל רבולוציה עוברת שתי תקופות של התפתחות." אחימאיר קבע שהשלב הראשון של המהפכה, אותו כינה "המומנט הרבולוציוני-האוטופי", הוא שלב הומניטרי, אוטופי ובזבזני, והוא נידון לכישלון. לאחריו תבשיל תקופה של התפכחות, אותה כינה "אימפריאליזמוס". תחת "המומנט הרבולוציוני-האוטופי" של השלב הראשון של המהפכה גידר אחימאיר את כל תחלואיה של הביצה הסוציאליסטית-ליברלית המערבית – אוטופיה, אמונה בכוחו של האדם להשתנות ולשנות את החברה, אמונה פרוגרסיבית ב"תיקון עולם" וצמחוניות. ואילו תחת הכינוי "המומנט הרבולוציוני-האימפריאליסטי-האגואיסטי והריאליסטי" גייס אחימאיר את כל מעלותיה של השמרנות: מעשיות, פיקחות, ריאליזם, ציניות ואגואיזם מדיני בריא.

   לפיכך, בייאושו מן הדמוקרטיה, מצא אחימאיר מוצא אחרון במעבר הדרגתי מהגות שמרנית פוליטית המבקרת את הסוציאליזם ואת הדמוקרטיה הליברלית, לטובת הגות שמרנית מהפכנית אנטי-דמוקרטית וריאקציונרית בעלת מאפיינים דיקטטוריים, אותה כינה לחילופין בתארים "הפאזה השנייה של הציונות", ו-"המומנט הרבולוציוני" הציוני, אך במהרה התקבע כינויה בשם "הציונות המהפכנית". בכך הושלם תהליך הפיכתו משמרן דמוקרטי לשמרן מהפכני. אם נוסיף לרעיונות העולים מתוך "אם אין אני לי מי לי?" את הנטייה המושרשת אצל אחימאיר לאנטי-ליברליזם ולאנטי-פרלמנטריזם, את התיעוב שחש כלפי רציונליזם, הומניזם, קוסמופוליטיות ופלורליזם תרבותי, את ההשראה ששאב ממקורותיה המהפכניים של ההיסטוריה היהודית, כעבר מפואר שיש להשיב, את התנגדותו לפוליטיקת הפטפוט והפשרה ואת אזהרותיו החוזרות ונשנות מבוגדנותם של יהודים מתבוללים ושל אויבי הציונות מבית, תהיה זו הנקודה בה היה אחימאיר הקרוב ביותר להנפיק עבורנו הגדרה של שמרנות ציונית מהפכנית. כפי שניתן לראות, אין לה לתפניתו האידיאולוגית של אחימאיר דבר וחצי דבר עם עריקה אידיאולוגית מ"שמאל" ל"ימין", אלא משמרנות מתונה וקונסטרוקטיבית, לקיצונית ומהפכנית.

   השמרנות המהפכנית, המכונה במחקר ההיסטורי גם שמרנות רדיקלית, אינה מנסה "לשמור על הקיים", אלא שואפת לשינוי, לרביזיה או לריאקציה שתהפוך את המציאות על פיה בשם ערכים מסורתיים ושמרניים.[38] היא מכשיר אידיאולוגי ומעשי לקידומה של מהפכת-נגד (Counterrevolution) אל מול מציאות פרוגרסיבית מהפכנית.[39] או'סאליבן טען שהשמרנות הופכת לריאקציה מהפכנית כאשר המציאות נתפסת כמדרון תלול ונדרשת מהפכה-נגדית לשם עצירת ההידרדרות, מהפכה הנטענת בהשראת עידן זהב מהעבר.[40] באנתולוגיה של המחשבה השמרנית שערך ההיסטוריון היהודי הניאו-שמרני ג'רי מיולר הוא מצא שהשמרנות הרדיקלית ביטאה את הרגישויות המשותפות לאנשי-רוח אירופאים שניסו לקדם "מהפכה שמרנית" בתקופה שבין שתי המלחמות ושמם נקשר בתמיכה מסוימת בפשיזם ובנאציזם, אף כי חלקם התפכחו בדיעבד.[41] הוא ציין שהשמרן הרדיקלי מאמין שתהליכים מודרניים הרסו את המורשת החשובה של העבר, כך שנדרשת פעולה רדיקלית או מהפכת-נגד להשיב את האבדה. בעוד השמרנות המסורתית שמרה על מוסדות קיימים וייחדה תפקיד חיובי לסמכות, השמרנות הרדיקלית היתה מרד נגד אותם מוסדות קיימים, שאיבדו את סמכותם והפכו לאיום ממשי על קיומה של האומה. זאת, בשל קידומם של דמוקרטיה, פלורליזם ורב-לאומיות, ובשל התערבות של מדינות זרות, מוסדות וגופים בינלאומיים, בענייני המדינה.[42]

   ההיסטוריה אכן אינה מספקת הרבה דוגמאות של שמרנות מהפכנית מוצהרת או מודעת לעצמה. דוגמא בולטת במיוחד היתה השמרנות המהפכנית (Konservative Revolution), שנולדה בימין הגרמני בשנות ה-20 מתוך חוגי הימין האינטלקטואלי הגרמני והחוגים השמרניים הקונסטיטוציוניים. השמרנות המהפכנית הגרמנית התפתחה לכדי מהפכת-נגד ריאקציונרית, נגד רפובליקת ווימר, שהתבססה מחד על אנטי-ליברליזם ואנטי-פרלמנטריזם ומאידך על סוג חדש של לאומיות גרמנית מתחדשת ששאפה להחזיר עטרה ליושנה.[43] השמרנים המהפכניים בגרמניה הפנו אצבע מאשימה כלפי המהפכה הצרפתית, ליברליזם, מדעי הטבע, קפיטליזם, מרקסיזם, אינדיבידואליזם, הומניזם ופציפיזם.[44] בן-דורו של אחימאיר, השמרן המהפכני ארנסט יונגר (1895 - 1998), היה גם הוא באותה התקופה פובליציסט ופעיל פוליטי אנטי-דמוקרטי ואנטי-פרוגרסיבי בגרמניה. בתום המלחמה הגדולה הושפע יונגר מאד, כאחימאיר, משקיעת המערב של שפנגלר, ממנו הסיק כפי שכתב לאחיו: "התקלקלנו על ידי החינוך הליברלי ואנו חייבים לראות כיצד אנחנו יכולים לסייע לעצמנו לצאת ממנו".[45] בתקופה זו דחה יונגר את עקרונות ההומניזם, הדמוקרטיה והליברליזם ובעיניו היתה הכלל-אנושיות לסכנה הגדולה ביותר לגרמניה.[46] הוא ראה בלאומיות המודרנית מכשיר ליצירת חברה לא-מעמדית, התנגד לקיומן של מפלגות והעריץ את הפעולה המהפכנית בכל האמצעים.[47] לפיכך, תמך בגיוס מלא של החברה למהפכת-נגד ברפובליקת ווימאר, בשם הלאומיות הגרמנית ולמען שלטון דיקטטורי שבידו "כל האמצעים להגשמת הרעיון הלאומי".[48] קווי הדמיון בין אחימאיר ויונגר בולטים מיד. ההערצה לשפנגלר, לרוח הלאומי ולחזון התחייה הלאומית, והתיעוב הבסיסי המשותף למערב ולערכים הליברליים והסוציאליסטיים הכלל-אנושיים. בדומה לאחימאיר, הטיף יונגר אל תנועות הנוער, שאת המהפכה הלאומית "צריך להפיץ ללא הפסק, בכוח השנאה, באופן סיסטמתי, לא פייסני, גם אם הטפה זו חייבת להימשך עוד עשור."[49]

   רמז לצעדים המעשיים שידרשו כדי לממש את השמרנות המהפכנית בציונות העניק לנו אחימאיר בינואר 1928 במאמרו בהארץ, "האכסקוטיבה של ההבראה והמעבר", שזכה שתופיע בתחתיתו הסתייגות המערכת: "אין אנו צריכים להטעים, שאין אנו מסכימים לכל התיאוריה של המחבר בדבר דיקטטורה."[50]:

 לנו ברור שבמידה שהדיקטטורה האישית באכסקוטיבה הציונית תלך ותגדל, בה במידה ילך ויגדל ערכה וכבודה ומעשיותה. לא רק אצלנו מכניסה האכסקוטיבה פטפוט והדיקטטורה האישית מעשיות. [...] ואם אומות העולם בעלות הרוח המדיני המפותח כך, אנו היהודים על אחת וכמה. העיקר שיהיה לנו אמון בעומד על גבינו. ואמון זה צריך להיות עיוור ואסור שכל אחד ואחד יבוא ויבקר, ויבקר כמנהג גוברין יהודאין, לכף חובה ולא לכף זכות. היחס לדיקטטור צריך להיות אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, כיחס הדתי לאלוהיו.[51]

   כחודש לאחר מכן, בעשירי בפברואר, 1928, התקיימה בעיירה רחובות ועידה של פועלים חברי ארגון מנורה, קבוצת העמלנים ופורשים מהפועל-הצעיר ומאחדות העבודה. אלו הכריזו בה על הקמת "ארגון עובדים רביזיוניסטים".[52] בין באי הכנס היו אחימאיר, אורי צבי גרינברג ויהושוע ייבין, שתמכו בדרישת העמלנים להקים ארגון נפרד ועצמאי מהסתדרות הפועלים הקיימת.[53] הופעתם המשותפת של הפובליציסטים המפורסמים מן "השמאל" באירוע פוליטי המזוהה עם המפלגה הרביזיוניסטית עשתה גלים בישוב וסימנה את תחילתו של מיתוס "המהפך הפוליטי", אך נראה שקיימים מספיק ממצאים להפריך טענה זו: "איני יודע שום סודות מהשמאל," הודה אחימאיר במכתב פומבי לעורך דואר היום, "שמאלי חדלתי להיות עוד לפני עשר שנים, עוד בהיותי ברוסיה. הניסיון הרוסי פקח את עיני והתבגרותי הציבורית התאימה בזמן להתבגרותי במובן של גיל. כאן בארץ לא הייתי שייך לשום מפלגה שמאלית."[54] אחימאיר מעולם לא הגדיר עצמו כסוציאליסט, אך עובדה זו לא מנעה מן המחקר ההיסטורי להגדירו ככזה. בדומה לכך, אחימאיר מעולם לא הגדיר את עצמו במפורש כשמרן, אך באותו הזמן הוא בכל זאת מעיר: "בשביל כותב הטורים האלה המושג 'משמר', כשהוא לעצמו, אינו מושג שלילי, כשם שהמושג 'מתקדם' אינו מושג חיובי. הכול תלוי בתנאי המקום והזמן."[55] פרישת אחימאיר מההסתדרות העובדים הכללית היתה רק יריית הפתיחה. מי שהיה עד כה פובליציסט שמרני שפעל בנבכי הממסד הפועלי והבורגני, הפך לשחקן במגרש הפוליטי הרביזיוניסטי הצר ולעיתונאי הבכיר בעיתוני התנועה.

   בן 30 היה כאשר הצטרף לצה"ר, אולי משום שהיה שבוי מרצון בתעמולת השמאל נגד זאב ז'בוטינסקי, שהגדירה אותו כלאומן מיליטנטי וכפשיסט.[56] ייתכן כי האמין שהנוער הרביזיוניסטי בשל לציונות המהפכנית על אפו וחמתו של מנהיגם הליברלי המתון. על כל פנים, הוא התברג בן לילה כמנהיג האגף הרדיקלי ברביזיוניזם, או "המקסימליסטים" כפי שכינו עצמם בהמשך, וכלוחם הראשי בהלכי החשיבה והפעולה של הרביזיוניזם המתון, הבורגני, הליברלי והדמוקרטי של ז'בוטינסקי וחבר רעיו שישבו בגולה. בהובלתו פנו המקסימליסטים למאבק פוליטי עיקש כלפי חוץ וכלפי פנים. מחד, במאבק בשלטונם של הפועלים ביישוב היהודי ולגירוש הכובש האנגלי הזר מהארץ באמצעים של מאבק לשחרור לאומי. ומנגד, במאבק רעיוני חריף נגד הזרם הרביזיוניסטי הליברלי בדרישה לפרוש מהתנועה הציונית ולהפוך את התנועה הרביזיוניסטית לגוורדיה מהפכנית. תקופה ארוכה הצהיר אחימאיר בגלוי שהוא אינו רואה את עצמו כרביזיוניסט כי אם כמתנגד חריף לרביזיוניזם.[57]

   החל מאוגוסט שנת 1928, פרסם אחימאיר מאמרים בעיתון דואר היום של איתמר בן-אב"י, שמשנת 1924 הטיף להקמתה של מפלגה שמרנית ציונית בא"י.[58] במאמרו הראשון תחת כותרת-המשנה "מפנקסו של פשיסטן" מיקד אחימאיר את האש בקואליציה הפרוגרסיבית הציונית כמעט מקיר לקיר: "אותו התפנוק ששמו 'ליברליזמוס, זכויות האדם וסוציאליזמוס', בנוסח הברוסלי יורשה גם לנו בעוד מאה שנה, כשתהיה כאן מדיניות איתנה שלנו. [...] בראשית מלחמתנו עבור מדינתנו אנו אסור לנו 'לוקסוס' שכזה. בשעה שהעיר נמצאת במצור יש מקום אך ורק לחוקים של 'מצב המצור'."[59] במאמר במשואות הרביזיוניסטי, מהעשירי באוקטובר, 1928, הכריז אחימאיר על הנוער הלאומי כ"גווארדיה לאומית" וטען שיש לפתח בנוער את "הרצון לשלוט" הניטשיאני: "פוליטיקה גלותית היא פוליטיקה של שתדלנות, השואפת, לכל היותר, לזכויות, שמקבלים אותן בחזקת מתנה. פוליטיקה-מדינית-יוצרת אינה מקבלת, אלא לוקחת. [...] על בית"ר להיות 'אימפריאליסטית', זאת אומרת: עליה לשחרר את הנוער היהודי משבי ה"שמאליות", שבו הוא נתון."[60] במאמרו השלישי תחת כותרת המשנה "מפנקסו של פשיסטן", "בקשר עם בואו של ה'דוצ'ה' שלנו", שיבח אחימאיר את מנהיגותו של ז'בוטינסקי והסביר את ההיגיון והלגיטימיות המחושבת שבעיקרון הציות העיוור למנהיג.[61]

   בעודו נישא על כנפי פופולאריות בבית"ר ובמוסדות המפלגה המקומיים, ביקש אחימאיר ליצור לראשונה קשר אישי עם ז'בוטינסקי מיד עם הגעתו לארץ. באיגרת ששלח לו ב-17 באוקטובר 1928 ניתן ללמוד הרבה על הממשק האידיאולוגי הראשוני בין אחימאיר והתנועה הרביזיוניסטית ועל שאיפתו במינוף כוחה המתעצם בקרב הנוער הציוני והפיכתה לתנועה שמרנית-מהפכנית וסמכותנית, שבראשה מנהיג שאין עליו עוררין. המכתב הוא מסמך מרתק למי שמעוניין להבין מה היו מניעיו של אחימאיר בכניסה לפוליטיקה הרביזיוניסטית:

 המנהיג: הנני פונה אליך במכתב מפני כמה וכמה טעמים. [...] מטרת מכתבי להשפיע עליך, לא פחות ולא יותר. [...] יש כמה שגיאות פטליות בפעולתך.  [...] בל תחשוב שיעלה בידך לכבש את הועד הלאומי. [...] נאומיך יפלו כגרזן על עץ רקוב. [...] עזוב את הזקנים, עזוב את הישוב. הפנה את המרץ, את הכשרון שלך לשם כבוש הדור הצעיר ולשם בסוס המפלגה. [...] ומה שנוגע למפלגה, הרי טרם קימת כאן מפלגה. ישנו מצב רוח רביזיוניסטי, ישנו צאן בלי רועה. ראשי המפלגה הם אנשים קטנים עם אמביציות נשגבות. [...] המנהיג, אל תתרחק מהמפלגה. לך בדרכי לנין, שיצר לו במשך כעשרים שנה (1903-1917) אגרוף חזק באיכות, קטן בכמות. כשבא הקריזיס עלה בידו במזרח האגרוף הזה להשתלט על הצבור הרוסי. לא עכשיו תכבוש את א"י, כי אם בקריזיס הקרוב. אי אפשר לייצר ליגיונים בשעה שהמלחמה בעצם תקפה. יש להכין לגיונים מראש.* כמו שאומרים. תסלח לי על דברי. הסר לפקודתך, אב"א אחימאיר. (*) חלק מהם התרכז מסביב להלפרין, אבל רק חלק.[62]

   בהתקשרותו הישירה הראשונה עם ז'בוטינסקי קבע אחימאיר נחרצות כי המפלגה הרביזיוניסטית ותנועת-הנוער שלה בית"ר, שקמו ארבע שנים קודם לכן, הן מקסם שווא. הוא דחק בו לפרוש מהוועד הלאומי ומהעיסוק בפרלמנטריזם המפלגתי בתנועה הציונית ויצא בתקיפות נגד פעילי המפלגה הרביזיוניסטית אותם הציג בעליבותם. כפי שעשה במאמרי קבלת-הפנים שכתב עבורו, הציע אחימאיר לז'בוטינסקי לאמץ את דרכם האנטי-פרלמנטרית של אטאטורק, פילסודסקי, מוסוליני ולנין, מנהיגים שהיו נאמנים לעמם ולתרבותם יותר מאשר למערכת הפוליטית המסואבת, שהצרה את דרכם והכבידה על גורל אומותיהם.[63] אחימאיר ואנשיו האמינו שרק קבוצה אליטיסטית קטנה תוכל לפעול בעת משבר ולהצית מהפכה והוא רמז לז'בוטינסקי היכן יוכל למצוא ניצנים של הגוורדיה המהפכנית שהוא מטפח בבית הספר למדריכים של בית"ר יחד עם המפקד ירמיהו הלפרין. לא ידוע אם הגיב ז'בוטינסקי למכתב ישירות לאחימאיר או בכל דרך אחרת, אך אחימאיר בחר לכתוב לז'בוטינסקי מכתב נוסף כעבור שמונה ימים, שאותו פתח בהתנצלות: "אם פניתי אליו במכתבי הראשון 'המנהיג', הרי לא מפני שרציתי לעשות לו נחת-רוח [...], כי אם פשוט הבעתי הרגשתי אני. יש בי הרצון שמישהו גבוה יעמוד על גבי ויראה לי את הדרך."[64]

   לאחר ההתנצלות, חזר אחימאיר לביקורת: ראוי להרחיק מההנהגה את ראשי המפלגה הישובים בלונדון שבראשם עמד מאיר גרוסמן, הרביזיוניסט הוותיק ממנהיגי הרוב הלאומי-ליברלי המפלגתי. בנוסף, "נחוץ עיתון יומי. לא מפלגתי צר. לא רביזיוניסטי. כי אם מוקדש ל'ציונות המדינית הצרופה'. [...] צריך לכבוש את דה"י [דואר היום, א.א]."[65] ז'בוטינסקי, שהגיע באותו הזמן לא"י במטרה להשתקע בה, ניהל עם איתמר בן-אבי משא ומתן על עריכת העיתון.[66] דרישתו של אחימאיר מז'בוטינסקי לא לשתף רביזיוניסטים בעיתון צריכה להיות מובנת בהקשר יחסו אל העסקנות הפוליטית והדמוקרטיה. בעיניו, חברי המפלגה ה"לא קיימת" ופעיליה היו ביטוי לעסקנות צמחונית ליברלית ומערבית מתבוללת. אחימאיר הזהיר את ז'בוטינסקי "בל ישתמט" מהתפקיד אשר הועידה לו ההיסטוריה וקרא לו שוב לאמץ את "המסקנות החדישות של הציבוריות של העולם הגדול (מוסוליני, קמל, פילסודסקי, וולדמאראס...)."[67] גם על המכתב השני של אחימאיר אין בידינו תגובה ישירה של ז'בוטינסקי, אך במכתב מאותו הזמן אל שותפו הפוליטי מאיר גרוסמן סיכם ז'בוטינסקי את התרשמותו מקבלת-הפנים שקיבל מאחימאיר בסוגריים: "(מוכשר אבל יותר מדי פשיסט)".[68] לכאורה, התעלם אחימאיר במכוון מהברית הפוליטית הליברלית בין ז'בוטינסקי וגרוסמן וכל מאמציו הופנו למשוך את התנועה ואת ז'בוטינסקי לפסים מהפכניים ואנטי-ליברליים. במאמרו הראשון ממנו השמיט את הסוגריים "מפנקסו של פשיסטן" לבקשתו המפורשת של העורך החדש ז'בוטינסקי, סימן אחימאיר את יריבו העיקרי על ליבו של ז'בוטינסקי – מאיר גרוסמן:

 ברביזיוניזמוס קיימים עכשיו שני כיוונים. לפי הכיוון האחד, כל ענין הרביזיה יגמר ברגע שאת מקומו של וויצמן יירש ז'בוטינסקי. [...] הם מושפעים מרוח הפרצים של הציונות הכללית, המוסיפה לנשב בצה"ר. ובקרב חלק מהנוער הרביזיוניסטי, בקרב חלק מ"גוש העבודה" [הרביזיוניסטי, א.א], מנשב רוח פרצים מהסתדרות העובדים הכללית. [...] הזה הוא הכיוון הגרוסמני ברביזיוניזמוס ועל הכיוון הרביזיוניסטי בה"א הידיעה נדבר בהזדמנות אחרת.[69]

   העוינות המוצהרת כלפי המנגנון הדמוקרטי של התנועה הציונית וכלפי הממסד הליברלי במפלגה הרביזיוניסטית היא שהובילה את אחימאיר להוביל קבוצה מצומצמת של מהפכנים שביקשה להשיב מחדש את הציונות האבודה לדרך המלך ולהצית את המאבק לשחרור לאומי מהכיבוש הזר הבריטי. בעקבות מאורעות תרפ"ט אזר אחימאיר אומץ לבטא לראשונה את עמדתו השמרנית-מהפכנית בפומבי, על אף הסיכון. את כוונתו ב"כיוון הרביזיוניסטי בה"א הידיעה" הבהיר במאמרו "גשר של ברזל": "מדינות אינן נוצרות בכוחן של פיסות נייר [...] על סמך הבטחות [...] כלום היה משיח של איזה לאום שעבר על גשר של נייר?"[70] ושנה לאחר מכן כתב "אל הנוער הציוני": "הציונות היא מטרה בפני עצמה. כל האמצעים להתגשמותה כשרים בעינינו. אין זה מעניין אותנו מה יאמר הזר, מה יאמר הנוכרי על האידיאל שלנו."[71] בעיני המקסימליסטים, היה הניסיון הרביזיוניסטי הדמוקרטי לכבוש את הקונגרס הציוני ואת אספת הנבחרים ביישוב שגוי וצפוי להיכשל, ובכלל, השימוש באמצעים לגאליים-פוליטיים ולא צבאיים-מהפכניים היה בעיניהם ביטוי לאידיאלים מערביים לרפיון-רוח לאומי.[72]

   בשנים 1928 עד 1935 החריף הקונפליקט הפנימי בתנועה הרביזיוניסטית. ברית הבריונים, שקמה בשנת 1930 בירושלים בהנהגתו של אחימאיר, היתה לכלי הגיוס העיקרי לשורות המקסימליזם המהפכני ונשק תעמולתי מרתיע נגד הרוב הליברלי המתון במוסדות התנועה הרביזיוניסטית בא"י ובזו העולמית.[73] תת-הקבוצה המהפכנית ביותר מקרב חברי ברית הבריונים והקבוצה המקסימליסטית, שכללה אישים כיוסף כצנלסון, אברהם שטרן ודוד רזיאל, הצטרפה כבר בתקופה זו לארגון הגנה ב'. אלו תרמו רבות להפיכתו של ארגון הגנה ב' לארגון צבאי לאומי עצמאי ופעיל. בשנת 1932 הגיע לשיאו כוחו הפוליטי של הפלג המקסימליסטי בתנועה הרביזיוניסטית. קולו של אחימאיר נשמע בנחרצות מעל עמודי העיתון חזית העם ובמרץ נבחר לראשונה כציר רביזיוניסטי לאספת הנבחרים של היישוב. באפריל נאם בוועידה הארצישראלית של הצה"ר:

 אסונה של הציונות היה שהיא התחנכה וגדלה על ברכי ההשקפה הליברלית, ושיטותיה היו – שיטות של הליברליות, של דיבור. אנו רוצים בשיטה של פעולות. הליברליות טובה בשביל עמים היושבים שאננים על אדמתם, כמו הצרפתים. בשביל עמים משועבדים ומדוכאים כמונו, קיימת תורה אחת לשם שחרורם. [...] הנוער הולך למקום שדורשים ממנו קורבנות – הליכה  לבית סוהר ועליה לגרדום. [...] משום כך אנו רוצים בשיטות חדשות של הציונות – שיטות של תנועת שחרור, ההולכת בדרכים מהפכניות.[74]

   בעקבות התחזקות כוחם של אחימאיר ושותפיו במרכז המפלגה הארצישראלי, עמדה התנועה בא"י בפני פילוג, אותו ניסה למנוע ז'בוטינסקי במחיר פשרה.[75] התפתחות זו הובילה לשיאו הראשון של העימות בין המקסימליזם המהפכני של אחימאיר והרביזיוניזם הליברלי-דמוקרטי של ז'בוטינסקי בוועידה העולמית של הרוויזיוניסטים שהתקיימה בווינה בין ה-28 באוגוסט ל-3 בספטמבר. בנאומו של אחימאיר בוועידה, ובקומוניקטים שפורסמו לפניה, לא היו עוד הקומוניסטים והסוציאליסטים האיום הגדול ביותר על הציונות, כי אם הציונות הליברלית השלטת בממסד הרביזיוניסטי. לצד הקריאה להעלות את הפרסטיז'ה של ז'בוטינסקי למעלת דיקטטור, הגדיל אחימאיר לעשות והגדיר את חזונו למהפכה המקסימליסטית בתנועה הרביזיוניסטית: "הנני מביא לכם צורה חברתית חדשה, חופשית מעקרונות ומפלגה. [...] הנני מביא לכם את הניאו-רביזיוניזם."[76] אחימאיר לא רק קרא למרי נגד מוסדות המנדט והמוסדות הציוניים, אלא התמקד בדרישה לנקות את הרביזיוניזם עצמו מ"הביצה הליברלית" שבלמה את הציונות המהפכנית ואת הדיקטטורה.[77] כרוז הצה"ר המקסימליסטי שפורסם בוועידה, שנכתב כנראה על ידי אחימאיר, דרש: "להחליף את האמצעים האופוזיציוניים באמצעים רבולוציוניים, המעשה תחת הדיבור!"[78] בשל העובדה שמנגנון המפלגה היה בעיניו מכשול להפצת האוונגרד המהפכני, מיד אחרי הוועידה בווינה, ניצל את שהותו ביבשת לסיבוב הרצאות בפולין בה הקים תאים "מקסימליסטים", שלאחר מכן שימשו את תלמידו המובהק ביותר – אברהם שטרן בהקמת האצ"ל ולח"י. בהזדמנות זו גייס לצדו אחימאיר גם בית"רים כמנחם בגין (1913 – 1992) וד"ר שמשון יוניצ'מן (1907 – 1961).[79]

   מי שחיבל באופן עקבי במטרותיהם של אחימאיר ושותפיו היה ז'בוטינסקי. עוד טרם הוועידה, במכתב לחברו ושותפו של אחימאיר, יהושע ייבין, הכריז ז'בוטינסקי מלחמה על הפלג המקסימליסטי בתנועה הרביזיוניסטית ועל ההשקפה השמרנית-מהפכנית האנטי-ליברלית:

 אדוני כותב לי, כי השקפת הצה"ר מלפני שנים אחדות 'הלכה לעולמה', ומציע לי לקבל במקומה השקפה אחרת. אינני מסכים. בהשקפה שאדוני מפתח במכתבו אינני מאמין – אינני מוצא בה 99% של העקרונות הנראים בעיני כיסודי יסודות של ציונות. [...] קדושתכם [הדיקטטורה, א.א.] היא טעות בעיני, היא מהרסת דברים שהם יקרים בעיני, היא מחריבה את הבניין שכה עמלתי להקימו, ויוצרת במקומו היכל שאינני רוצה בו. לא אלך עמכם. [...] והיות ומודיעני אדוני כי העיתון הנמצא ברשותו (חזית העם, ד.ק) יהיה מוקדש להשקפה זו שאינני מסכים לה, הנני פוסק השתתפותי בעיתון.[80]

   בעקבות רצח ראש המחלקה המדינית בסוכנות ד"ר חיים ארלוזרוב ב-16 ביוני, 1933, הואשם אחימאיר בקנוניה לרצח וכשהאשמה זו הוכחה כשקרית טפלו עליו השלטונות הבריטים אשמה של חברות באגודה בלתי חוקית. ביוני, שנת 1934, נפתח משפט ברית הבריונים שבסופו נידון אחימאיר לעשרים ואחד חודשי מאסר. שיא נוסף של העימות בין הזרמים המנוגדים ברביזיוניזם התרחש עת היה כבר אחימאיר בכלא. ז'בוטינסקי הגיע אל הוועידה הרביזיוניסטית בקראקוב בינואר 1935 ובידו הסכמי לונדון שחתם עם בן-גוריון, בהם ראה את פסגת שאיפותיו הפוליטיות והמדיניות, בהיותם שער לחזרתה של התנועה הציונית, מאוחדת, לדרכו המדינית של הרצל. ז'בוטינסקי נשא נאום בו הזכיר את אחימאיר שבהיעדרו נבחר לציר בוועידה.[81] "יש עוד חבר טוב אחד, אחימאיר, שנעדר מתוכנו. הוא אינו שייך לחוג האנושי הממוצע. הוא מורה לנו את הלאומיות הכנה ומקומו בין מנהיגי העם. אנו חייבים להודות לו מאד. הוא צעיר עדיין ובכוחו לפעול הרבה."[82] בנקודה זו השתנה הטון מלא ההערכה והתחלף בטון של הסתייגות וגינוי:

 הוא יתרומם מעל כמה ממעשיו שנעשו עד עתה ושהם תוצאה של עצבנותו ויביא תועלת רבה לעמו. [...] עם כמה מהשקפותיו אין אנו תמימי דעים. אולם לרוחו, השואף לקורבנות, לגבורה, להתעלות, אנו מסכימים כולנו. לא עכשיו הזמן הוא להתווכח עם אחימאיר. אילו היה כאן, אפשר היו מתרחשים בינינו סכסוכים קשים. אולם למרות זאת שאחימאיר נמצא בסוהר, מקומו כאן, לצדי, אחימאיר נמצא כאן.[83]

   ז'בוטינסקי המשיך מנקודה זו ותאר את קשיי עלייתם לא"י של בני ובנות בית"ר ואת העלבונות, המכות והאכזבות שספגו מקרב מתנגדיהם הפוליטיים בארץ. זאת כהקדמה לתיאור המושג ה"הדר הבית"רי": "לחיות יפה, לדבר יפה, להתנועע יפה, לחלק כבוד לזקנים, לנשים, לידידים ואף למתנגדים [...] מושג אריסטוקרטי ובו בזמן גם דמוקרטי – כל אחד הוא מלך בביתו."[84] בנאומו הדגיש ז'בוטינסקי כי ההדר הבית"רי שזור רשת של ערכים ומטרות, אופייניים לגישה הלאומית-ליבראלית, הדמוקרטית והחילונית, שעמדה בניגוד גמור לשמרנות המהפכנית היהודית המקסימליסטית. הדמוקרטיה והציונות המדינית, הכריז ז'בוטינסקי, הם "דרך ההתנגדות המקסימליסטית" היחידה, תוך שהוא מפרש מחדש ומנכס לעצמו את המושג מידי תומכי הציונות המהפכנית. ה"הדר הבית"רי" היה אם כן תגובת נגד לתהליכי ההקצנה השמרניים ברביזיוניזם, ולא תגובה להסתה ולרדיפה הפוליטית שהפעילו ה"מתנגדים" משמאל.

   אחימאיר, ביושבו בכלא עכו, היה מהמתנגדים הקולניים ביותר לפיוס עם השמאל. ביומן הכלא עם פרסום דבר ההסכמים בין ז'בוטינסקי ובן-גוריון כתב:

 חילוקי דעות היו קיימים בין ז'בוטינסקי לביני מזמן, תמיד. ז'בוטינסקי – דמוקרט; אני – פשיסט, ז'בוטינסקי מנומס, ג'נטלמן בפוליטיקה; אני – ענו, ביישן באופן פרטי, אבל בפוליטיקה אני חסיד שיטות בולשביקיות, אם נחוץ. ז'בוטינסקי חסיד טרומפלדור: אני – חסיד שרה אהרונסון. ז'בוטינסקי הוא בן התקופה המאושרה של סוף הליברליזם, כלומר, סוף המאה הי"ט וראשית הכ', עד 1914. ואני? התחלתי בטולסטוי וסיימתי בלנין, מוסוליני, כלומר, מאלה יש ללמוד...[85]

   משפט ברית הבריונים ומאסרם של אחימאיר, חברי הברית ופעיליו המרכזיים של הפלג המקסימליסטי-המהפכני בודדו אותם בצה"ר, עיתונם חזית העם נסגר בפקודת ז'בוטינסקי והמסמר האחרון בארון קבורתם הפוליטי היה אשרור הסכמי לונדון במוסדות התנועה הרביזיוניסטית.[86] אך בחודש מרץ, 1935, נדחו הסכמי לונדון במשאל שנערך בקרב פועלי א"י והדבר הוביל לפרישת ז'בוטינסקי ממוסדות התנועה הציונית, לאחריה הקים את ההסתדרות הציונית החדשה, אליה התפקדו מעל שבע מאות אלף יהודים באירופה, בעיקר מפולין. בהרצאתו האחרונה בתל-אביב, באפריל 1962, הזכיר אחימאיר את כשלון ז'בוטינסקי בהסכמי לונדון: "אחרי ההסכם עם ז'בוטינסקי [הכוונה לבן-גוריון, א.א.] היו ל'ברית הבריונים' שתי אפשרויות: להתחסל או לצאת מן התנועה הרביזיוניסטית."[87] חבר הברית ואיש לח"י יעקב אורנשטיין טען ש"הגורם החשוב ביותר שהביא לחיסולה של ברית הבריונים היה, כפי שכבר ציינתי, הגורם הפנימי: המפלגה הרביזיוניסטית [...] רצתה בחיסולה של קבוצה זו יותר מאשר מפלגות השמאל."[88] נדבה הצביע על כוונתו של אחימאיר לעזוב את הצה"ר ולהקים גוף פוליטי אחר, אך חיבוק הדוב של ז'בוטינסקי מנע ממנו להגשים זאת.[89] ברביעי באוגוסט, 1935, לאחר 18 חודשי מאסר, השתחרר אחימאיר מהכלא. ככל שהתחזק מעמדו האישי בתנועה, כסמל של הקרבה אישית ומחויבות לרעיון המאבק הלאומי להקמת המדינה, כך נחלש כוחם הפוליטי והארגוני של המקסימליסטים. אחימאיר, אורי צבי גרינברג וכצנלסון, נאלצו לגלות לפולין ולהמשיך משם את פעילותם הפוליטית והפובליציסטית. ז'בוטינסקי ביקש שוב למנות את אחימאיר לחבר בנשיאות, אך זה סרב ופרש כליל מפעילות פוליטית ומהפכנית.[90]

   עם עזיבתו את רוסיה אימץ אחימאיר תפיסת-עולם פוליטית שמרנית, שהתבססה על דחייה סלבופילית של רעיונות מערביים שנולדו מתוך המהפכה הצרפתית, כסוציאל-דמוקרטיה וליברליזם, הנאורות והרציונליזם, פרלמנטריזם וכל הקשור ל"כת המאמינים" ברעיון הקדמה האנושית וההומניזם הכלל-אנושי. מתוך ישיבה ארוכת שנים במדמנת סלידה שורשית עמוקה למערב הדמוקרטי והליברלי, התבשל אחימאיר בסיר המחשבה השמרנית האנטי-פרוגרסיבית. אבחנה שנעלמה מעיני המחקר הקודם שנותר תלוי במטוטלת הנצחית בין אחימאיר "הסוציאליסט המתון" לבין אחימאיר "הפשיסט". המחשבה השמרנית של אחימאיר קיבלה ביטוי בביקורת שלו על המוסר ההומניסטי, עבור בהתנגדות לפשרנות, לפטפטנות ולשכלתנות האינטליגנציה, ועד הבוז שרכש לאלו המזלזלים בעבר, בתרבות הלאומית ובכבוד הלאומי. הוא ניסה לבלום חדירתם של רעיונות זרים ליהדות לפוליטיקה הלאומית והתנגד למהפכנות קומוניסטית או פשיסטית בשם המסורתיות הלאומית, השאיפה לחירות ויצר החיים של כל עם. עוד טרם הצטרפותו למפלגה הרביזיוניסטית, הניף אחימאיר את כל דגליה של הציונות השמרנית המהפכנית: שלילת "הפינוק" הליברלי והסוציאליסטי, הדמוקרטיה וזכויות האדם, קריאה למאבק לשחרור לאומי, תוך תיאור מצב המצור בו היו שרויים היהודים. הוא רומם בכוח הכרח-ההערצה את המנהיג הרביזיוניסטי ז'בוטינסקי לדרגת דוצ'ה וביקש לחזק את רוחו על שקומץ ראוי מתומכיו מוכן לנטוש עמו את הפוליטיקה הדמוקרטית המנוונת, לסור למשמעתו המוחלטת ולהוביל מהפכת-נגד. ז'בוטינסקי דחה גישה זו וחיבל בהתפשטותה.  

   הקרע האידיאולוגי העמוק בתוך התנועה הרביזיוניסטית בעקבות כישלון המו"מ עם בן-גוריון נחבא מעיני עדי התקופה ומההיסטוריונים שבאו אחריהם, זאת בשונה מאד מהשבר שהתגלה אז לעין בתנועת הפועלים. הסכמי לונדון וכישלונם היוו את שורש הפילוג ההיסטורי בתוך תנועת הפועלים וכעת ניתן להצביע על כך שהסכמי לונדון היוו נקודת מפנה דינמית גם במפלגה הרביזיוניסטית. לא פילוג גלוי, אלא ניסיון חיסול ממוקד של האופוזיציה הפנימית בידי ז'בוטינסקי. ניסיון שכשל. הקרע האידיאולוגי בתנועת ז'בוטינסקי היה רק בחלקו על מטרות ואמצעים, כפי שהיטיב לתאר המחקר. הוא ביטא מלחמת תרבות פוליטית בין ציונות שמרנית-מהפכנית לוחמנית שבאה להגן על הציוויליזציה היהודית ולצאת למלחמה כוללת ביריביה, לבין ציונות ליברלית מערבית שבאה להגשים את השאיפה להגדרה עצמית של העם היהודי בא"י ככל העמים בדרכי שלום.[91] קבורת הסכמי השלום עם השמאל רק העצימה את חדירת המקסימליזם המהפכני ללבבות הצעירים בבית"ר ובאצ"ל. בשנים הקרובות יעבור משקל הכובד של התנועה כולו לארגון המחתרתי שפעל בפועל כמעט ללא שיקול דעת או סמכות חיצוניים.

   ברביזיוניזם נולד אז המאבק האידיאולוגי הפנימי, מאבק קשה וארוך, בין שתי תפיסות עולם שונות ומנוגדות, כאשר מצד אחד ניצבה הציונות הז'בוטינסקאית – זרם לאומי-ליברלי, חילוני-ברובו, חברתי ודמוקרטי, ומצד שני ניצבה הציונות האחימאירית – זרם שמרני-מהפכני ולאומני, אנטי-ליברלי ואנטי-פרוגרסיבי. חשיבותה ההיסטורית של הציונות השמרנית המהפכנית של אחימאיר מתבטאת בהשפעה העמוקה שהיתה לה על מחתרות אצ"ל ולח"י, ומשנה באופן יסודי את אופן ההבנה שלנו את המפלגה הרביזיוניסטית, את מנהיגותו הליברלית של ז'בוטינסקי ואת תהליך התגבשותו של מחנה הימין הלאומי-ליברלי האופוזיציוני במדינת ישראל לאחר הקמתה. חשובה אולי מכל, היתה תרומתו של אחימאיר להתפתחותה של המחשבה הפוליטית השמרנית בישראל ובמיוחד של הזרם האידאולוגי השמרני-מהפכני שנטע בשולי הימין הישראלי שורשים עמוקים, הראויים למחקר מעמיק. לפני תשעים וארבע שנים, במאמרו הראשון תחת כותרת המשנה "מפנקסו של פשיסטן", ניבא אב"א אחימאיר שהפינוק הליברלי, זכויות האדם והסוציאליזם, יורשו לנו היהודים "בעוד מאה שנה, כשתהיה כאן מדיניות איתנה שלנו." כמעט מאה שנה חלפו להן ואם נבואתו עומדת להתגשם, על מדינת ישראל לצעוד בדרכן של דמוקרטיות ותיקות ממנה, אל חזית הקדמה האנושית. ואולי היה חוזר בו אחימאיר, כפי שיטענו ממשיכי-דרכו בתנועה השמרנית הישראלית החדשה, וזקוקים אנו למאה שנה נוספות.