1. ראשי
2. מאמרים
3. עליו
4. ראיון עם יעקב אחימאיר

ראיון עם יעקב אחימאיר

משרד החינוך

מחוז תל אביב

המרכז למחקר ומידע

‏סיון תשס"ז

יוני, 2007

קוראים נכבדים,

ב-6 ביוני השנה, מלאו 45 שנים למותו של אב"א אחימאיר, איש מרתק ויוצא דופן בהיסטוריה הישראלית בשל אישיותו המורכבת.

מחד, היה אחימאיר איש רחב אופקים, איש ספר, היסטוריון משכיל ומלומד, ומאידך היה בין הקיצוניים ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, אדם שפעל מתוך נאמנות מוחלטת לאמת הפנימית שלו ולערכים בהם דגל.

אב"א אחימאיר נחשד בהסתה לרצח חיים ארלוזורוב , ישב שנה במעצר בבית הכלא המרכזי בירושלים, ואז זוכה, יחד עם שני נאשמים נוספים ממעורבות ברצח, מאוחר יותר הועמד לדין כמארגן של 'ברית הבריונים' (לאחר שהוכרזה כארגון לא חוקי), ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל.

בנו, מר יעקב אחימאיר, נעתר לבקשת המרכז למחקר ומידע והסכים להתראיין ולספר על דמות אביו בחייו האישיים ועל מקום אביו באתוס הישראלי,  השיחה הוקלטה בראשית חודש זה.

הפעם נתווסף לראיון גם לקסיקון מושגים הנחוץ להבנת דבריו של מר יעקב אחימאיר והדרוש ליצירת הרקע וההקשר הכללי לדברים, מומלץ לקרוא את ערכי המילון כדי לקבל תמונה מלאה ועשירה יותר.

בברכת קריאה מחכימה,

דניאל פלורנטין

המרכז למחקר ומידע

מאמרי המרכז למחקר ומידע מופיעים באתר מחוז תל אביב

http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/TelAviv/MarkazMachkarVmayda/mercazmeida.htm

דניאל: נקודת המוצא של שיחתנו היא סרט אודות אביך, אב"א אחימאיר,  סרט שהפיק יהודה קווה והוקרן כאן בטלוויזיה הישראלית. הסרט מתאר את דמות אביך, את דעותיו ורעיונותיו יוצאי הדופן, האם תוכל לחשוב על תגובה לתכני הסרט ועל האופן בו אביך נתפס אז והיום בחברה הישראלית?

יעקב: אני חושב שהחברה הישראלית בכללה, אני  מתכוון לשכבת האינטלקטואלים, האנשים החושבים, קובעי הנימה והטון לאורך שנים, אני סבור שהם החמיצו את הדמות של אבי המנוח, אב"א אחימאיר.

עם כל המחלוקות, ואכן היו מחלוקות קשות מאוד, אני חושב שבאופן אמיתי, אולי אפילו באופן אכזרי, בודאי באופן אנטי אינטלקטואלי, אני חושב שהם החמיצו את הדמות של האדם המיוחד הזה.

דניאל: מה לא ראו אצל אביך?

יעקב: כמובן שאני מדבר כבנו, כבנו שמכיר את כתביו, לא על בוריים, כי הוא כתב המון,  מכיר את השקפותיו, מכיר כמובן את אישיותו כי הוא נפטר כאשר הייתי בן 24, בשנת 1962.

כאשר אתה רואה את החברה הישראלית , במעין מבט-על, אני חושב שהיא פשוט החמיצה. לא שהיא הייתה צריכה לקבל את תורתו ואת דעותיו, הרי כל מאתנו הינו בעל השקפות פוליטיות וכו' אבל במובן העניין, האתגר המחשבתי, אני חושב שהחברה הזאת החמיצה.  למה?

הוא השתייך למחנה ה"לא נכון", ויש להודות כי גם במחנה שלו הוא היה אדם יוצא דופן, הוא אמר את מה שהוא חושב, לפעמים גם בצורה מאוד  קיצונית, אבל זה בגלל היושר שלו.

הוא היה אדם ישר ועקבי, כמובן שנתפסו יריביו לאהדה שלו לפשיזם בתקופה מסוימת כאשר הפשיזם לא היה מה שהוא היה בשנים לאחר מכן, לא כפי שהוא נתפס היום,  ונתלו בכך כדי לרמוס את דמותו של אבי.

מצד שני,  היו אנשים שלא היו בדעותיו של אבי שמאוד העריכו אותו והחשיבו את העוצמה האינטלקטואלית שלו.

אבי המנוח עבד באנציקלופדיה העברית,  הוא כתב ערכים בתחום ההיסטוריה הכללית, בתחום ההיסטוריה הרוסית, כתב על סופרים רוסיים, הוא כתב את הערך הגדול על היטלר שזהו ערך מאוד מרכזי באנציקלופדיה שיוצאת במדינת היהודים, ולא רק בה, כמובן.

הוא היה בידידות עם ישעיהו ליבוביץ, בעת שהוא היה עורכה של האנציקלופדיה העברית, ובוודאי השקפותיהם הפוליטיות לא היו דומות.

אמר מישהו שאם חוגים מסוימים שנאו את אב"א אחימאיר, פרושו של דבר שאי אפשר היה לפסוח עליו, פרושו של דבר, אי אפשר היה לדלג עליו, היה צריך להתייחס אליו. יש  ומתייחסים לאדם בהערצה, לפעמים מתייחסים לאדם בשנאה, אבל אי אפשר היה לבטל אותו בין אם התפיסה  לגביו הינה זו או אחרת.

דניאל:  אתה לא חושב שעם הזמן נעשה איזשהו תיקון לענין?

יעקב: אני די ספקני בענין הזה.  גם בשנים שלי כעיתונאי  חשתי את השנאה הזאת לשם המשפחה שלי. ממש חשתי את זה.

למשל, אני זוכר פעם אחת בכנסת, שהרי שנים אחדות הייתי כתב הטלוויזיה בכנסת,  עוזרות פרלמנטריות אמרו מאחורי גבי, ולא ידעו שאני נמצא בטווח שמיעה לשיחתן, והן אמרו: "הנה בנו של הפשיסט מסתובב כאן".

מין הערות שכאלה, לעומת זאת אני, אולי בגלל העבודה שלי ברשות השידור, אולי בגלל שאני מחשיב את עצמי, בצדק או לא בצדק, כאדם פתוח, ואני מתווכח, אבל מתייחס בכבוד לאנשים שאני לא מסכים אתם, תמיד הייתי יכול לנהל דיאלוגים ולקיים יחסים טובים עם אנשים שאמורים להיות במחנה האחר.

דניאל:  באופן אישי זה כואב לך?

באופן אישי זה כואב לי, אבל מצד שני, מאוד הייתי ועדיין אני גאה מאוד שאני בנו של אב"א אחימאיר, פעם אחת אפילו התבטאתי ואמרתי, ואני מקווה שהדברים שלי ישמעו  ויובנו כפי שהם נאמרים, ולא יינתן להם כל פירוש אחר, מסלף,  אבל פעם אחת אמרתי כי חשתי שבעורקי זורם "דם כחול", לא שאני בן מלכים או נסיכים, או חסיד של משטר מונרכי, אבל להיות בנו של אב"א אחימאיר זה לא דבר פשוט ולהיות בנו של אדם כזה  עושה אותי ממש חדור גאווה. מובן, זהו גם נטל כבד, "להיות בנו של...".

למרות זאת, אני יודע שבדרך כלל, כל הסביבה בבנין הזה, בברנז'ה העיתונאית וכו', הרוב הגדול בוודאי לא אוהד אותי אולי גם בגלל הסיבה הזאת.

דניאל: אתה חושב כך?

בסך הכל אני חושב כך, אולי קיימת   הערכה מקצועית כלשהי לעבודה שלי כעיתונאי ...

דניאל: אני יכול לומר לך מהתחקיר שלי כי טעות בידך, התרשמתי שאנשים רואים בך אדם רגיש וחם, אדם עדין, פגיע, ממה שאני התרשמתי קיבלתי תמונה הפוכה ממה שאתה מתאר .. להיפך, אתה מאוד אהוב פה..

יעקב: אני לא כל כך חש  בכך, למרות שאני מאוד מטפח אנשים צעירים במקצוע הזה של טלוויזיה ועיתונאות ..

דניאל: האם ניכרו עקבות של יושרו האישי של אביך גם ביחסי אב בן?

יעקב: כן, אני תמיד חשבתי שהוא היה אדם ישר, אתן לך דוגמא. אני אוהב להסתובב בחנויות למכירת ספרים משומשים. לפני הרבה שנים רכשתי ספר על מוסוליני[3] שכתב אותו  הסופר צבי קוליץ.

צבי קוליץ היה  ציוני, לאומי, שבינו לבין פשיזם כפי שהוא נתפס היום, הוא ענין שונה ממה שהיה אז. זהו ספר המתאר את ההשקפות של מוסוליני בצורה תמימה, לפני  כל הענין של האנטישמיות, לפני כל ההתחברות עם היטלר..

לכן, כשתקפו את אבא שלי בענין הזה הוא לא נסחף בתגובתו, אם כי הודה בטעותו,למרות שגם אנחנו יכולים לומר היום שהוא טעה בהשקפה הזו..אבל הוא אמר שבאותה תקופה אנשים חשובים מאוד באירופה, צ'רצ'יל, הסופר אמיל לודוויג, אנשים אחרים, הם אהדו את מוסוליני כי אז מוסוליני לא היה כפי שהיה לאחר מכן. הרי חיים ויצמן נפגש עם מוסוליני. ומרכזיותו של חיים ויצמן בתנועה הציונית, בעולם היהודי אינה נזקקת  למלים מיותרות.

אתן לך דוגמא אחרת כדי לסבר את האוזן ...

 שהיתי בארצות הברית כ"כתבנו", ויש בארצות הברית ארגון גדול שנקרא "אומת האיסלאם", שבראשו עומד אנטישמי גדול, מנהיג שחור, לואיס פאראחן, עכשיו חולה סרטן, הוא שונא יהודים גדול. וכו'. חברי ארגון זה מפיצים ספרות נגד יהודים.כמובן, שבקרב השחורים בארצות הברית קיימת המועקה, הטראומה  הענקית הזאת של שנות עבדות, של סחר בעבדים. בין הספרונים שהם הפיצו, היו גם עדויות על יהודים שהיו סוחרי עבדים שסחרו בשחורים.

ברור שהיום זה מעשה שלא יעשה, מעשה כזה לא יעלה על הדעת, איננו מוסרי,  יהודי או  לא יהודי..

אבל אז, כאשר היה הסחר בעבדים, זה לא נתפס כאיזה שהוא דבר איום ונורא. כלומר, תופעה שהיתה יפה לתקופה מסוימת, ונחשבה ללגיטימית, הרי לאחר שנים ולאחר שהתופעה משתנה, היא נתפסת באורח שונה לחלוטין. הרי חברי "ברית הבריונים", הארגון בהנהגת אבי, הורידו את הדגל הנאצי שהתנוסס מעל הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו.

דניאל: רציתי להתמקד בקשר האישי, האנושי,  מעניין אותי לשמוע איך הוא היה כאב..

יעקב: הוא היה כמו כל אב נורמלי בתנאי שהוא לא שיכור ולא שיחק פוקר, והוא הרי מעולם לא היה שיכור ולא שיחק פוקר..

הוא היה אב מאוד חם, מאוד רגיש, מאוד אוהב, אף פעם הוא לא הטיף לי או לאחי שנצטרף לתנועת הנוער בית"ר. גרנו אז ברמת גן שנחשבה אז לעיר בשלטון האזרחים, כפי שכונו אז החוגים הפוליטיים שלא היו בשמאל הסוציאליסטי.  אחי ואני היינו בתנועת הצופים, אבי לא כעס על זה, מעולם לא הטיף לנו לדעות פוליטיות, כמובן שאני ידעתי מהן הדעות הפוליטיות שלו וכמובן שספגתי אותן,  אבל לא במובן של הטפה, במובן של אילוץ  ובוודאי לא במובן של כפייה.

מה שהרשים אותי  אז, וטבוע בי גם היום, הוא היושר הפנימי שלו גם בתוך המחנה שלו. אתן לך דוגמא לאפיזודה הזכורה לי עד היום:

בשנות החמישים חנכו ברמת גן את האנדרטה לזכרו של דב גרונר, מול משטרת רמת גן משום שהוא כחייל האצ"ל השתתף בהתקפה על משטרת רמת גן שם הוא נתפס ולימים הוא נתלה.

והיה טקס, ואנחנו גרנו ברמת גן, ואבא שלי לקח אותי לטקס כשם שאב לוקח את בנו לטקס או לאיזשהו אירוע.

לפני שהוא עזב את הבית, בדרכו לטקס,  הוא חיפש בארונות-הבגדים את החולצה החומה של בית"ר

תנועת בית"ר כבר החליפה אז את החולצה החומה אני זוכר את זה עד היום, זה חי אצלי הדבר הזה.

תנועת בית"ר כבר החליפה את החולצה החומה, היא כנראה  התביישה בחולצה החומה משום שהמחנה האחר אמר להם, הרי אתם לובשים את החולצות החומות, אתם פשיסטים, כמו הפשיסטים  בימים ההם.

וכבר החליפו את זה לחולצה כחולה, ואבי כבר היה אדם מבוגר, אני זוכר, והוא אמר לאמא שלי, "סוניה, איפה החולצה החומה, הרי יש לי בבית חולצה חומה..."

והאדם המבוגר הזה מצא ולבש את החולצה החומה, בלי בושה, בלי נימה של התנצלות, זאת אומרת, בהתרסה, ביושר,  ככה זה היה, ככה זה צריך להיות, אני לא מתבייש בכך. הרי זה היה אבא, לא מתפתל ולא מעגל-פינות.

יכול להיות שאפילו הסביבה שלו התביישה בחולצה הזאת. הוא הלך לטקס הזה, וישנו צילום שלו לבוש בחולצה. הצילום הוא בשחור לבן אבל אני יודע שזאת היתה החולצה החומה..

זאת אומרת, הוא לא היה איש שעיגל את הקצוות ורצה למצוא חן בעיני זה או בעיני אדם אחר..

דניאל: הוא היה נאמן לעצמו..

יעקב: הוא היה נאמן לעצמו, הוא היה עקבי..

דניאל: התכונה הזו גם עברה אליך?
יעקב: אני לא יודע,  קטונתי, אנחנו לא מדברים על עצמי עכשיו. מהרבה בחינות, אין להשוות אותי – לאבי. הוא , בעיני, ענק, דמות ייחודית. הוא היה יושב שעות רבות מאוד בבית וקורא וכותב. כותב את המאמרים שלו.

בתקופה שהוא עבד באנציקלופדיה העברית הוא היה נוסע לירושלים באוטובוס, היה לו חדר שכור בשכונת בקעה אצל משפחת פארי, וגם התגורר בחדר בסנטוריום, או בית הבראה של קופת חולים לאומית, באותה שכונה. גם שם הוא נהג ללון כמה לילות בשבוע..

היה הולך לעבוד במערכת האנציקלופדיה העברית שהיתה אז ברחוב דוד המלך, היום ניצב שם מלון מצודת דוד. שם, בקומה השנייה או השלישית, היתה המערכת של האנציקלופדיה העברית.

ביום רביעי או חמישי היה חוזר לרמת גן.

 בתקופה שאני למדתי באוניברסיטה העברית,  היו פעמים שהיינו נפגשים בספרייה הלאומית בגבעת רם.  כסטודנט  -להיסטוריה כללית – עבדתי  במחלקת ההשאלה של הספריה  הלאומית.

בילדות, וגם בתקופה שהייתי נער  ובוגר, תמיד, הרגשתי את ההערצה אליו, אנשים העריצו אותו, שהייתי נשאל מה שמך?, יעקב, מה שם משפחתך? אחימאיר., הייתי משיב, כמובן.

היו מהססים, היו שואלים בזהירות, חלילה, האם אתה קרוב של אב"א אחימאיר?

היש לך קשר משפחתי כלשהו לאב"א אחימאיר? אז הייתי אומר: אני בנו, ואז בדרך כלל הרגשתי את ההערצה הגדולה שהיתה לאישיותו.אך אם  היו שונאים את אבא שלי אולי לא היו אומרים את זה לנער או לבחור, מטעמי נימוס וזהירות.

גם מצד המחנה שני:  למשל, שהייתי כתב בוושינגטון,  ביקר בוושינגטון פנחס ספיר שכבר היה אחרי התפקידים המיניסטריאליים שלו, והיה, נדמה לי, יושב ראש הסוכנות היהודית, באתי לחדר שלו לצרכים עיתונאיים, והוא אמר לי," כן כן, אני הברחתי ספרים לאבא שלך, לבית הסוהר.".

דניאל: באמת? שמע, זה פריט מידע חשוב..

יעקב: מי יודע, אולי רצה לגלות איזה מחווה של פיוס, או לגלות גישה חיובית לעתונאי אשר בא לפגוש אותו.

דניאל: בכל זאת זה פריט מידע חשוב כי ספיר ייצג את אנשי מפא"י

תגיד, אפוא אמך היתה בסיפור הזה?

יעקב: אמא שלי מאוד דאגה לאבא, ולנו, הילדים. היא קודם כל היתה צריכה לדאוג לפן המעשי של החיים, צריך להזין, יש לשלם חשבונות, מים חשמל וכו', העיתונות הרוויזיוניסטית לא היתה עשירה, בלשון המעטה.  אמא היתה צריכה ממש "לרדוף" אחר תשלום שכר-הסופרים לאבא. והיא מאוד דאגה לו, דאגה לצרכים שלנו. אבי היה אדם בודד, אדם יחיד, מין זאב בודד כזה, הוא לא היה אדם חברותי.  אני זוכר כיצד התלוויתי אליו, לפני שהיה צריך להרצות במועדון-לאומי בתל-אביב. הוא חשב והרהר, תוך כדי שיטוט ברחובות, לפני שעת ההרצאה.

דניאל: גם בתוך המשפחה הוא היה כזה?
יעקב: כן, בדרך כלל הוא היה מבלה שעות על גבי שעות בקריאה, בכתיבה..

אמי, מכיון שראתה את הצד המעשי של החיים, היתה מארחת אנשים שהיו באים אלינו הביתה. היא היתה ידועה בחום שבו קיבלה את ידידינו. אבל בסך הכל הוא אדם מאוד ביישן, מאוד מכונס בתוך עצמו,. אדם מהלך, מהרהר, ידיו שלובות מאחורי גבו.

לא היה דמות מוחצנת, האדם היחידי שצעק בבית שלנו היה אורי צבי גרינברג, היה לו קול רם, היה צועק על הממשלה על המדינה..

דניאל: אנשים היו באים ויוצאים אצלכם?

יעקב: אי אפשר לומר שהיו באים ויוצאים, היו מדי פעם אנשים מבקרים. אז גם היתה תקופה שלא היית צריך לקבוע מראש אם אתה הולך לבקר מישהו, לא היית צריך להרים טלפון ולהגיד שביום שלישי הבא בשעה ארבע נפגש. זה היה אורח החיים השונה מכפי שהינו היום.

דניאל: ראיתי בראיון הטלוויזיוני עם אחותך, זאבה, שאביך רצה להיות מורה.. הוא אכן רצה להיות מורה?

יעקב: באופי שלו הוא היה מלומד, הוא היה אדם משכיל מאוד, אני למדתי היסטוריה כללית באוניברסיטה העברית, בוודאי בהשפעתו  של אבא שלי, האדם המשכיל.  משום שהיסטוריה זה מדע, זה מקצוע מאוד מקיף, והוא, אבי,  היה במקצועו, אם יש מקצוע כזה, ישנה קטגוריה כזאת של "הפילוסופיה של ההיסטוריה", זאת אומרת ניסיון למצוא חוקיות בהיסטוריה, ניסיון למצוא הקבלות בקורותיהם של עמים.  מעניין מאוד שהאדם הרדיקלי הזה, הלאומני הזה, הקיצוני הזה, אב"א אחימאיר, אני חושב כי  באיזשהו מקום,   עם כל היהודיות שלו, ברגע שהוא צלל לים הזה, ל"פילוסופיה של ההיסטוריה", הוא העמיד את עם ישראל, את העם היהודי,  יחד עם העמים האחרים.

אתן לך דוגמא:  כתבתי כמה מאמרים על כך שישראל צריכה להכיר ברצח העם הארמני שהתרחש במלחמת העולם הראשונה.

הושפעתי ממשפט אחד שאבי כתב.  עליך  להבין, לכאורה אתה יכול לומר, אדם כמוהו צריך לדאוג  דווקא לארמנים? צריך לדאוג לניו זילנדים? צריך לדאוג לבריטים? צריך לדאוג לצרפתים? הרי הוא צריך לדאוג לעם ישראל, הרי לעם ישראל יש בעיות.

אבל הושפעתי ממשפט אחד שאבי כתב במסה קצרה:  כשם שבשואה שלנו נכרת שליש מן העם, ככה ברצח העם הארמני נרצח שליש מן העם הארמני.

אתה מבין, אתה יכול לתהות, כיצד אתה משווה את השואה שלנו לשואה של הארמנים? לרצח עם אחר? הרי  זה חילול הקודש, זה דבר נורא ואיום.

הוא כתב דבר כזה.

לפני כמה חודשים קיבלתי מאמר ארוך שהוא כתב על הארמנים, ואני מדבר על הארמנים כי הנושא הזה מאוד קרוב ללבי.

דניאל: מדוע?
יעקב: משום שאני חושב שמדינת ישראל, המדינה של העם היהודי, של ניצולי השואה, צריכה להיות המדינה הראשונה בעולם להכיר ברצח העם הארמני. העות'מאנים, הטורקים, הגלו את הארמנים וריכזו אותם בכל מיני מקומות.

ומה אבי כותב במאמר?

דבר שלא יעלה על הדעת. ולא כתב את זה שמאלן רדיקלי פוסט- ציוני, הוא ציין במאמרו זה מקומות ששם נטבחו  הארמנים  וכותב כי מקום זה וזה באימפריה העות'מאנית היה  בבחינת "הטרבלינקה" של הארמנים.

אתה מתאר לך דבר כזה? והוא כתב את זה זמן קצר אחרי השואה! אתה מבין?

לא אומר לך את זה שמאלני, שמשווה את השואה שלנו למה שקרה אצל עמים אחרים. כתב זאת אדם שמסתבר שהמוסר הכללי גם כן היה חשוב לו, לאחר היהדות.

המקצוע שלו למעשה היה ההתבוננות והסתכלות בתולדות העמים, על מה שקורה בקרב עמים אחרים, הוא כתב למשל על כך שהציביליזציות צמחו על גדות הנהרות הגדולים, על הנילוס,  על נהרות רוסיה, היאנג-צה בסין, זאת אומרת  הבחנות של היסטוריון, של פילוסופיה של ההיסטוריה.

אם תכנס לבית שלנו ברמת גן לחדר העבודה שלו, תראה שם 20 כרכים של  גתה, כל הספרות הרוסית במקור, הוגים צרפתיים..

מעטים האנשים האלה.  לכן אני חוזר לראשית  שיחתנו  ואומר שהחברה הישראלית פשוט החמיצה את האיש הזה בגלל השנאה, בגלל השנאה. 

אני עובד במקום שנקרא רשות השידור אין שם הקלטה של ראיון אחד, אחד, שנעשה עם אבא שלי.

דניאל: לא הקליטו או לא נשמר?

יעקב: לא רצו,  היתה רשימה שחורה, עד שהוא נפטר ביוני 1962, עכשיו 45 שנה למותו, "קול ישראל", ביוזמתו, לא שיתף את אבי בתוכניות, לא קיים איתו בחייו כל ראיונות.

המשפט היחידי שאני זוכר ששמעתי בקולו של אבי ברדיו היה הקלטה בקולו, בסיור עיתונאים בטורקיה, ואז המשפט היחיד ששידרו בקול ישראל מפיו היה: "כמה יפים מימי מיצר הבוספורוס והדרדנלים". וזהו. כל כך ניטראלי, כאילו אבי היה, בראש ובראשונה, גיאוגרף.

אספר לך עוד אירוע. בימים ההם, היתה תוכנית רדיו מאוד פופולרית, "תוכנית כבקשתך לשירים עבריים"  ששודרה בשבת בצהרים.

ידידים של אבא שלי, ביקשו מ"קול ישראל" לכבוד הבר מצווה שלי, להשמיע בתוכנית את שיר בית"ר.

כל המשפחה התכנסה ליד הרדיו לשמוע את השיר וכמובן שלא השמיעו אותו, במקומו השמיעו שיר אחר שהיה פופולרי – שיר הכד.

דניאל: האם היתה הוראה להעלימו ברדיו?

יעקב: אני לא חושב שזה היה צריך להיות כתוצאה מהוראה.  זה היה מובן מאליו, אפילו חזק מהוראה מפורשת. אני חושב שבאיזושהי צורה זה מחלחל עד היום.

דניאל: לגביו או גם לגבי אישים אחרים?

יעקב: לגביו, ובמידה מסוימת גם לגבי, אם כי עלי לציין כי לא קופחתי בעבודתי ברשות-השידור. אבל משהו משובש פה, החברה הישראלית איננה  חברה פתוחה, אני חושב שבאופן אינטלקטואלי זו אפילו חברה נקמנית מאוד, אני מחשיב את עצמי לאדם שיש לו דעות פוליטיות אבל אני מאוד מעריך אנשים אחרים שיש להם השקפות פוליטיות שונות משלי. למשל, אחד המורים שלי באוניברסיטה היה פרופסור יעקב טלמון, היסטוריון חשוב מאוד.

יש לי בבית קובץ מאמרים של יעקב טלמון, כותרתה של אחת המסות שפרסם יעקב טלמון והופיעה בעיתון "הארץ" לאחר מלחמת ששת הימים:

"מכתב מאת ההיסטוריון יעקב טלמון אל ההיסטוריון מנחם בגין".

המכתב יוצא נגד כל מדיניות ההתנחלויות וכו'.

למה אני חוזר אל המכתב הזה? משום שהאנשים האלה היו אנשים אחרים. פשוט שונים.  ככל שיעקב טלמון היה קוטבי בהשקפותיו להשקפותיו של מנחם בגין, הוא לא היה פוסט ציוני, הוא כתב את הדברים האלה, את השקפתו המתנגדת להתנחלויות רק מתוך אהבת ישראל, לא מתוך שנאה, מתוך חמלה, מתוך יהדות עמוקה. כשאתה קורא את דבריו, אתה נזכר בויכוחים בין חכמי ישראל בימי הביניים. היום שמישהו יכתוב דבר כזה? התנגדות להתנחלויות, השקפה לגיטימית כמובן, אבל תהא זו כתיבה של אש וגפרית, בלי תרבות, בלי עידון, אולי אפילו בלי מחשבה מעמיקה.

דניאל: מהי התובנה המשמעותית שאותה היית רוצה להדגיש?

יעקב: טוב שיש ויכוח, המזל  שאנחנו חברה פתוחה ודמוקרטית, מה שחסר אצלנו זה הסובלנות לאחר, הסובלנות לבעל הדעה האחרת.

לפני שאתה מתווכח, לפני שאתה מתפלמס, הייה אפיקורוס, למד על מה אתה מתווכח, על מה אתה משתית את עמדותיך, אחר כך תתווכח, הייה ימין,  הייה שמאל, אבל עמוד עם שתי רגליים על הקרקע עם יסודות מוצקים של ידע, של הבנה, של קריאה, של לימוד ולא להיתפס לכל מיני סיסמאות.

אמנם אמרתי קודם שהחברה שלנו היא חברה פתוחה, אבל, אני חייב לתקן, לא כל כך..

החברה הזאת יכולה לרדוף, יכולה להכפיש, יכולה להשכיח אותך, להתנקם בך והיא יכולה גם לרומם אותך.

אתן לך דוגמא, נניח, אני מדגיש, נניח, שהיו מציעים לתת לאבי פרס ישראל, אתה יודע כמה בגצי"ם  היו מתעופפים על הדבר הזה, בשערי בית המשפט העליון?  מיליונים!

אתן לך דוגמא אחרת, רצו לתת פרס ישראל לעיתונאי שמואל שניצר, שהיה איש ימין, היה  פובליציסט  יוצא מן הכלל, כתיבה מאוד נקייה, אסתטית.

באחד מאלפי מאמריו, כתב איזושהי אמירה על העולים מאתיופיה, על כך שאולי הם חולים באיידס, אולי צריך לבדוק אותם. בערך כך כתב – במאמר אחד מתוך מאות ואלפים.

ואז עשו לו את המוות עד שהוא היה צריך לוותר על פרס ישראל. הנשיא עזר ויצמן, שהייתי אתו בידידות, אמר לו שהוא חייב להתנצל. שניצר התעקש על עמדתו וקבע, אני לא מתנצל.

כאילו כל העיתונאים האחרים, כל כתביהם וכל דבריהם הם על פס היושר, ללא טעות אחת וללא רבב אחד. אבל משמואל שניצר שללו את פרס ישראל.

אף פעם איננו טועים? אף פעם איננו מתנצלים על אמירה כזו או אחרת? אני לא טעיתי? מי לא טועה?

בסרט של יהודה קווה על אבי, שממנו התחלנו את השיחה,  אמרתי שאת אבא שלי מדדו בקני מידה שונים לחלוטין מכפי שמדדו אנשים אחרים ונתתי שתי דוגמאות.

בשנות ה-80 הייתי בידידות עם יעקב חזן, אחד מראשי מפ"ם, הוא מאוד חיבב אותי לעומת בן אהרון ששנא אותי..

דניאל: בן אהרון שנא אותך בגלל אביך?

יעקב: כן, בוודאי ..

האם  אני, או כולנו, נמדוד את פועלו של יעקב חזן משום שפעם אחת הוא אמר שברית המועצות תחת סטלין היא המולדת השניה שלו? דבר איום ונורא שכזה, אם אנחנו יודעים איזה משטר היה בברית המועצות. רק על פי זה אני אמדוד את יעקב חזן? זה הכל?

הדוגמא השניה היא משה סנה.

בתקופה מסוימת, כולנו יודעים, הוא היה אנטי ציוני, סגד לסטלין הטירן, הדיקטטור האכזר הזה..

אז אני אמדוד את משה סנה, אביו של אפרים סנה, אך ורק על פי הפרק הזה של החיים שלו? לא אזכור שהוא היה ראש המטה הארצי של ההגנה? שהוא היה ציוני ואחד ממנהיגי הציונות של יהדות פולין? רק את  הפרק ההוא  אמדוד?

או שאני אגיד יש משה סנה כזה ויש משה סנה כזה, ויש כל היקף החיים של כל אחד מאתנו.

אבל את אבי המנוח מודדים רק על הדבר הזה, על פרק קצר של אהדה לפאשיזם. וכך עושים כל צדיקי הדור, או מי שנחשבים לכאלה, של החברה הישראלית.

דניאל: תגיד, גם אותך מודדים על דברים כאלה ואחרים?

יעקב: ייתכן.  לפני שנה וחצי קיבלתי את פרס סוקולוב לעיתונות וממש השתוממתי, איך זה יכול להיות שנתנו לי פרס? הרי זו חברה שרוב הברנז'ה העיתונאית שלה היא מהמרכז ושמאלה..

דניאל: אולי יש בך כעיתונאי משהו משחרר שמשדר את העולם הגדול, אולי יש מי שרואה בך נציג סגנון הבי.בי.סי הקלאסי בארץ..

יעקב: מאיפה למדתי את זה לדעתך? למדתי את זה פה בטלוויזיה הישראלית?  או שלמדתי את זה בבית? כמו שכל אחד מאתנו למד מה שספג, מה  שלמד בבית..

דניאל: אתה יכול לספר משהו לגביך, כיצד המורשת התגלגלה לדור הבא?

יעקב: הילדים שלי לא אוהבים שאני אדבר עליהם ..

הילדים יודעים לאיזה משפחה הם נולדו.. גם עם אשתי יכולים להיות ויכוחים על רקע פוליטי..

אבל אף פעם לא שאלתי את הבן שלי או את הבת שלי, לאיזה מפלגה הם מצביעים לכנסת, אני פחות או יותר יודע מהן ההשקפות שלהם, אבל לא אני ולא אשתי מעולם לא ניסינו לשכנע אותם, וההשקפות הפוליטיות לא היו נושא לשיחה. גם אבי מעולם לא הטיף לי לרעיונות פוליטיים.

דניאל: תאר את הדינמיקה בין הילדים בבית בילדותך?

יעקב: אני יכול לדבר רק על עצמי, אחותי זאבה גדלה בקיבוץ, היא נולדה בנישואין הראשונים של אבי המנוח, ואמא שלה נפטרה זמן מה לאחר הלידה, אבי לא יכול היה לגדל אותה, לא היה לו בית, אז הוא מסר אותה לאחותו.

אחותו גידלה אותה בקבוצת דגניה ב', בה  כמובן לא היתה לו דריסת רגל.

דניאל: זה היה קטע משמעותי בחייו?

יעקב: הדבר החשוב ביותר, הדומיננטי ביותר בחיים של אבי מ-1933 ואילך, היה זה שהעלילו עליו ועל שני אנשים, צבי רוזנבלט ואברהם, אברשה סטבסקי, טפלו עליהם את רצח חיים ארלוזורוב.

זה דבר שכאב לו עד יומו האחרון.  אני לא רופא, אבל האם פרשה זו קיצרה את ימיו?   אבי תמיד אמר שהעלילה הזאת היתה גרועה יותר מעלילת הדם של בייליס, מדוע? משום שעל  בייליס  העלילו גויים, ואותנו, שעלינו העלילו את עלילת רצח ארלוזורב,  האשימו יהודים.

 

 

לקסיקון מושגים:

 .[1] אב"א אחימאיר הוא שם העט של אב"א (אבא בן אייזיק) שאול גייסנוביץ' (1898 - 6 ביוני 1962), בין הקיצוניים ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, עיתונאי, פובליציסט וסופר. נולד בבוברויסק, בלארוס.   אחיו הצעיר, מאיר, נהרג כקצין ארטילריה בצבא האדום בשנת 1919 בקרב מול יחידות פולין, זה המקור השם "אחימאיר".

בעל דוקטורט בפילוסופיה שאותו קיבל מאוניברסיטת וינה בשנת 1924. בשנת 1924 עלה לארץ ישראל. עד לשנת 1928 היה חלק מהפועל הצעיר, אך לאחר מאורעות תרפ"ט עבר לתנועה הרוויזיוניסטית והפך לדמות מרכזית בה. במסגרת פועלו בתנועה נוצר חיבור חזק ביותר בינו לבין תנועת הנוער בית"ר, והוא החל להדריך ולהרצות לחניכי התנועה בנושאים אידאולוגיים. בכמה ממאמריו והתבטאויותיו שאב אחימאיר הלכי רוח מסוימים כמו גם מינוחים המתקשרים לפשיזם האיטלקי.

בשנת 1930 הקים את 'ברית הבריונים' (תנועה מיליטנטית אנטי סוציאליסטית ואנטי-בריטית). למרות שהביע אהדה לפשיזם, היה אחימאיר מן המתנגדים הנחרצים ביותר לנציונל-סוציאליזם. התנגדותו הקיצונית לתנועה באה לידי ביטוי כאשר טיפס על גג שגרירות גרמניה בירושלים והוריד את דגל צלב הקרס. מאוחר יותר אף התחרט על הגדרת עצמו כ"פשיסטן".

אחימאיר ביקר בחריפות את "הסכם העברה", שכונה אז בפי כל "הסכם הטרנספר". יתר על כן, בטורו האישי 'פנקסו של פשיסטן' בעיתון "חזית העם" הוא תקף אישית את מי שניהל את המו"מ עם הנאצים, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ארלוזורוב (אחימאיר עצמו קרא לו בשם "ערל-זה- רב"). הוא אף כתב שיש לעשות כל שידרש על-מנת למנוע את ביצוע ההסכם, כולל פגיעה פיזית בארלוזורוב. אחימאיר כתב טורי עיתונים ומאמרים נוספים ובהם כמה התבטאויות חריפות ביותר ומעוררות מחלוקת. לדוגמה, לקראת בואו של זאב ז'בוטינסקי לארץ פרסם אחימאיר מאמר ברכה למנהיג מפלגתו תחת השם "בקשר עם בואו של הדוצ'ה שלנו". מאמר נוסף לדוגמה הכיל דברי חיוב על תנועות לאומיות באירופה ומנהיגיהן כגון יוזף פילסודסקי, בניטו מוסוליני, אתא תורכ ואדולף היטלר. בשנת 1963 השתמש דוד בן גוריון בציטוט זה כדי לנגח את אנשי תנועת החרות מעל בימת הכנסת ובעקבות כך התעוררה סערה במשכן.

ביום ו', 16 ביוני 1933, נרצח חיים ארלוזורוב בחוף הים בתל אביב. את האשמה הטילו מייד על קבוצת 'ברית הבריונים' ואחימאיר עצמו הואשם בשידול לרצח. אב"א אחימאיר, שנחשד בהסתה לרצח, ישב שנה במעצר בבית הכלא המרכזי בירושלים, ואז זוכו שלושת הנאשמים ממעורבות ברצח, אך אחימאיר הועמד לדין כמארגן של 'ברית הבריונים' (לאחר שהוכרזה כארגון לא חוקי), ונדון לשנה וחצי של מאסר בפועל.

היחס כלפי אחימאיר בתוך התנועה הרוויזיוניסטית היה אמביוולנטי. הוא ביקר ישירות את התקווה לשיתוף פעולה עם הבריטים אשר בתחילה הייתה קיימת אצל הרוויזיוניסטים ואצל ז'בוטינסקי, ונהג לטעון כי את הרוויזיוניזם יש להגשים בפעולות אקטיביות ולא ב"מעשים של הצבעות ופתקאות". במשך השנים הסתייגו וביקרו כמה מהתבטאויותיו כעיתונאי וז'בוטינסקי אף כתב אל עיתון "חזית העם" כי אמרות לפיהן בהיטלריזם יש סימני "תנועת שחרור לאומי" היא "ראויה לאקסטרנים משנת 1903" ופוגעת בניסיונות החרם הרוויזיוניסטי על גרמניה באותה עת, ובנוסף שאם יחזור העניין הרי שבתגובה יוצא העיתון כליל מחסות המפלגה והוא עצמו ינתק את קשריו עם אנשי העיתון. מצד שני היה אחימאיר ממחנכי הצעירים הבולטים במחנה הרוויזיוניסטי. ז'בוטינסקי חלק לו דברי שבח במאמרו המפורסם "על האוונטוריזם":

לאחר שחרורו מן המאסר פרש מפעילות פוליטית ועסק בעיקר בכתיבה פובליציסטית, בין היתר בעיתונים הרוויזיוניסטים "דואר היום" ו"המשקיף". הוא אף היה מכותבי ערכים של האנציקלופדיה העברית.

אב"א אחימאיר נפטר ב-6 ביוני 1962 בגיל 64 בלבד.

לאחימאיר שלושה ילדים. הבנים יוסף (יוסי, חבר-כנסת לשעבר מטעם הליכוד) ויעקב (עיתונאי ותיק ברשות-השידור), והבת זאבה (על שמו של זאב ז'בוטינסקי). רעייתו, סוניה, הלכה לעולמה בשנת 2006 [1].

 

2. ישעיהו ליבוביץ (1903 - 18 באוגוסט 1994), מדען רב תחומי, מרצה באוניברסיטה העברית, עורך האנציקלופדיה העברית; הוגה דעות, פרשן של הדת היהודית; מבקר חריף של החברה הישראלית.

ליבוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים בהם פירט את משנתו הפילוסופית, הדתית והפוליטית. בהגותו הפילוסופית הוא נקט בקו אנליטי פוסט-קאנטיאני. בענייני דת הוא גרס כי עיקרה של הדת היהודית הוא במעמדו של האדם לפני האל, המתבטא בקיום המעשי של המצוות ולא באמונה בתיאוריות דתיות למיניהן. ליבוביץ התנגד בחריפות לתפיסה הדתית-לאומית של הציונות הדתית, אשר לדעתו מקדשת ערכים כגון אדמה ולאום (להם ליבוביץ היה בז) ונודע בהתבטאויות קיצוניות ושנויות במחלוקת כגון "יודו-נאצים".

ישעיהו ליבוביץ נולד בריגה (בירת לטביה) בשנת 1903 למשפחה יהודית דתית. אחותו, הצעירה ממנו בשנתיים, נחמה ליבוביץ, הייתה לימים כפרשנית מקרא נודעת.

בשנת 1919 עבר ללמוד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת ברלין, וקיבל תואר דוקטור לפילוסופיה בשנת 1924. המשיך ללמוד ביוכימיה ורפואה, ואת תואר הדוקטור לרפואה קיבל בשנת 1934 באוניברסיטת באזל. בשנת 1935 עלה ארצה. ב־1936 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית וב־1941 הועלה למשרת פרופסור חבר לכימיה ביולוגית. בשנת 1952 התמנה לפרופסור מן המניין לכימיה אורגנית ופיזיולוגית ולנוירולוגיה. ב־1970 פרש לגמלאות אך המשיך ללמד פילוסופיה והיסטוריה של המדעים. מלחמת העצמאות השתתף בהגנה על ירושלים והיה מפקד מחלקה בעיר העתיקה. בראשית ימי המדינה עסק גם בפעילות פוליטית במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.

ישעיהו ליבוביץ היה מהבולטים שבהוגי הדעות היהודים במאה העשרים. הוא עסק בשאלות פילוסופיות כלליות, כמו גם בשאלות יהודיות-הלכתיות ובנושאים פוליטיים. הוא ערך את האנציקלופדיה העברית בשנותיה הראשונות, ופרסם ספרים אחדים בנושאי מדע ופילוסופיה של המדע. הוא עסק רבות בשאלת הגוף והנפש ("הבעיה הפסיכו-פיזית"), ובפילוסופיה של המוסר. כמו כן פרסם ספרי הגות וספרי יהדות, והרבה לעסוק בהגותו של הרמב"ם. הוא פרסם מאמרים רבים שבהם עסק בשאלת משמעותה של מדינת ישראל ליהודי שומר-מצוות בדורנו - משמעות שלדעתו אינה קיימת.

בכל הנושאים האלה הרבה פרופסור ליבוביץ לצאת מתחומי האקדמיה ולפנות לציבור הרחב, והיה, בין השאר, מרצה פופולרי בסדרת "אוניברסיטה משודרת" של גלי צה"ל. למעשה, חלק ניכר ממפעלו היה פופולריזציה של תחומים בפילוסופיה יהודית, בפילוסופיה מערבית, ובפילוסופיה של המדע, שלא היו די נגישים בזמנו לציבור הדובר עברית. פנייתו אל הציבור הרחב ניכרת גם בכך שהרבה לענות למכתבים שנשלחו אליו. במכתבים, שקובצו לספר לאחר מותו ("רציתי לשאול אותך, פרופסור ליבוביץ"), עולות בקשות להבהרות בנושאים שעסק בהם במאמריו, אבל גם בקשות לייעוץ אישי לאור הגותו בתחום המוסר. לרוב המכתבים ענה ליבוביץ בפירוט, ובהם הוא התנסח בסגנון עדין הרבה יותר מזה שניכר במאמריו ובהרצאותיו.

ליבוביץ נפטר בגיל 91 בירושלים ב־18 באוגוסט 1994 (י"א באלול תשנ"ד).

 3. בניטו אמילקרה אנדריאה מוסוליני (איטלקית: Benito Amilcare Andrea Mussolini,

 29 ביולי 1883 - 28 באפריל 1945) עריץ איטלקי. שלט באיטליה בשנים 1922 עד 1943. ביטל את השלטון הדמוקרטי באיטליה והחליף אותו בשלטון רודני, שנשלט על ידי המפלגה הפשיסטית האנטי דמוקרטית. הוא פתח במלחמות תוקפניות לכיבוש אתיופיה, אלבניה ויוון, והיה בעל בריתם של הנאצים ובשלבים האחרונים של שלטונו - עושה דברם. שלטונו של מוסוליני נראה בתחילה לרבים כמביא לאיטליה, שהייתה במשבר כלכלי וחברתי לאחר מלחמת העולם הראשונה, שלטון יציב, ומונע את השתלטות הקומוניזם שנראתה כאפשרית. עם זאת, שלטון זה פגע ברבות מזכויות האדם, נסמך על ארגון צבאי למחצה בשם החולצות השחורות שהטיל אימה על מתנגדי המשטר, ניהל מדיניות אימפריאליסטית ותוקפנית, ובסופו שהביא על איטליה כיבוש זר, מלחמת אזרחים, הרס וחורבן. על אף שלא היה אנטישמי בתחילת דרכו, קיבל המשטר של מוסוליני חוקי גזע, בשנת 1938 ורדף את היהודים שבשטחי איטליה, עד כדי הסגרתם לידי הגרמנים לשם השמדתם.

מוסוליני הודח על ידי המועצה הפאשיסטית העליונה ב-25 ביולי 1943, לאחר כ-21 שנות שלטון. בחסות הגרמנים, שכבשו את צפון איטליה לאחר הדחתו וכניעתה של איטליה לבעלות הברית, הקים מוסוליני ממשלת בובות שכונתה הרפובליקה של סאלו. בשטחי ממשלה זו נוהלה מלחמת אזרחים, ולוחמה פרטיזנית כנגד הכובש הגרמני, ומוסוליני ועושי דברו. באפריל, 1945 ניסה מוסוליני להימלט לאוסטריה, נתפס על ידי הפרטיזנים, ונורה ליד אגם קומו. גופתו הובלה לתחנת דלק ליד מילנו, ושם התעלל בה ההמון.

4. סר וינסטון לאונרד ספנסר-צ'רצ'יל (30 בנובמבר 1874 - 24 בינואר 1965), (Sir Winston Leonard Spencer-Churchill), מדינאי, סופר והיסטוריון בריטי. כיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1940 - 1945 ובשנים 1951 - 1955. בשל נחישותו והחלטותיו בזמן מלחמת העולם השנייה, הוכר כאדריכל הניצחון על גרמניה הנאצית וכאחד מגדולי המדינאים במאה ה-20.

5. אמיל לודוויג –  1948-1881  היה סופר יהודי גרמני הנודע בשל ספרי הביוגרפיה שכתב. הוא נולד תחת השם אמיל קון,  בברסלאו שהיום חלק מפולין. לודוויג משפטים אך העדיף להתפתח בתחום הכתיבה. בתחילת דרכו כתב מחזות ורומנים אך במקביל גם עבד כעיתונאי. ב-1906 עקר לשוויץ אך במהלך מלחמת העולם הראשונה שימש ככתב העיתון ברלינר טאגבלאט

( Berliner Tageblatt) בוינה ואיסטנבול. הוא הפך לאזרח שוויץ ב-1932 ועקר ב-1940 לארצות הברית. בסוף מלחמת העולם השנייה חזר לגרמניה כעיתונאי  ובזכותו התגלו ארונותיהם של גתה ושילר אשר הועלמו תחת משטר הווימאר ב-1934/5. הוא חזר לשוויץ לאחר המלחמה ונפטר

ב-1948 במוסקיה שליד אסקונה.

6. דב גרונר (6 בדצמבר 1912 - 16 באפריל 1947) היה חבר באצ"ל שנתפס על ידי הבריטים בעת ביצוע פעולה של האצ"ל, נידון למוות ונתלה. גרונר היה היהודי הראשון שנתלה בעקבות פסק-דין של בית משפט צבאי מאז החל המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

7. הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, או בראשי התיבות שלו אצ"ל, היה ארגון צבאי מחתרתי עברי שנוסד בירושלים בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה" בשל דרישתם לפעולה עתידית נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים. במשך השנים מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "הגנה ב' " או "המעמד". באנגלית הוא ידוע בשם Irgun.

8. בית"ר, "ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור", היא תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית לפני הקמת המדינה, ושל תנועות החרות לאחר מכן. התנועה, ששמה הינו ראשי תיבות של "ברית יוסף תרומפלדור", נקראת על שמו של יוסף טרומפלדור, המסמל גבורה יהודית בעת החדשה, ועל שמה של עיר-המצודה ביתר, המסמלת גבורה יהודית בעת הישנה. על מנת לשמר את שמה של המצודה, מאויית השם תרומפלדור בת'. השם נקבע על ידי זאב ז'בוטינסקי, מי שכונה "ראש בית"ר", היה מנהיג התנועה עד פטירתו ואביה הרעיוני. סמל התנועה, המנורה, נקבע לפי סמל הגדודים העבריים.

כיום בית"ר היא תנועת נוער ציונית בעלת בסיס אידיאולוגי ימני אשר אינה משויכת לגופים פוליטיים כבעבר, והיא חברה במועצת תנועות הנוער בישראל. לתנועה עשרות סניפים בישראל ובקהילות יהודיות בתפוצות.

9. פנחס ספיר (15 באוקטובר 1906 - 12 באוגוסט 1975), פוליטיקאי ישראלי מהבולטים בפוליטיקה הישראלית לדורותיה.

ספיר נולד בפולין בשם פנחס קוזלובסקי ב-1906. בוגר סמינר למורים, עלה לארץ ב-1929 והתיישב בכפר סבא שם חי עד יום מותו ב-1975. הוא נחשב לאבי הכלכלה הישראלית, הרבה בזכות  חיוניותו ודבקותו הבלתי נלאית במטרותיו.

 תחילת פעילותו הציבורית הייתה במוסדות מקומיים בכפר סבא. בתחילה היה פעיל במועצת הפועלים בישוב ובהמשך חבר המועצה המקומית. בכפר סבא, עמד ספיר בראש מפעל המים.

 ב-1947 התמנה למנהל "אגף האפסנאות" של ההגנה, וכהמשך ישיר לכך עסק במלחמת השחרור בהעברת נשק, ועם הקמת המדינה היה מנכ"ל משרד הבטחון (1949-1951) ולאחר מכן מנכ"ל משרד האוצר (1953-1955).

  ספיר נודע במהלך השנים במנהגו להתהלך עם פנקס שחור שלפיו ניהל את מדיניותו. ברצותו לזרז את פיתוח הארץ, סייע רבות לבעלי הון שהשקיעו בישראל, במיוחד כאשר הבטיחו ליצור תעסוקה. על כך זכה לשבחים וגם לביקורת, על שהעשיר משקיעים. הוא גם נחשב לאיש החזק בפוליטיקה הישראלית ומשך תקופה מסוימת זכה לתואר "ממליך ראשי ממשלות".

תדמיתו של ספיר בציבור הייתה של דמות עממית מחוספסת, טמפרמנטית, בולדוזר שמניע דברים, אשר נוטה לחסות על בעלי הון, שנעזרים בו להאדיר את הונם יותר, אך המטרה העליונה שלו היא טובת החברה והכלכלה הישראלית, כשטובת הנאה עצמית היא ממנו והלאה. הוא חי בדירה צנועה בכפר סבא, ובעת שהותו בירושלים בעניניו הוא חלק חדר עם פוליטיקאי חבר שחולק על-ידי מחיצה מבד.

חוסר יכולתו לבטא את האות "ל" דבר שבא לבטוי בנאומיו ובראיונותיו, הפכה אותו לאובייקט משעשע ול"סמל המסחרי" שלו, אבל רק הגבירה את הפופולריות שלו בצבור.

יש הרבה שטוענים שמבין כל שרי האוצר הרבים, הוא היה הטוב שבהם ורבים מאלה שזוכרים אותו מתגעגעים אליו ואל תקופתו. אחרים מבקרים הבטים שונים של פעילותו הנמרצת, המאופיינת על ידי ניהול ריכוזי ואישי ("הפנקס השחור"), שאינו מתיישב עם כלכלת שוק, ועל העדפת חברי מפלגה במקומות התעסוקה הציבוריים.

בכפר סבא הוא נחשב לאזרח מספר אחת עד היום, והיכל התרבות המקומי, והקריה סביבו נקראת על שמו.

10. מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שנוסדה בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. בשנת 1968 התאחדה עם מפלגות, שהתפלגו ממנה בעבר (אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י), ליצירת מפלגת העבודה. למעשה, המשיכה מפא"י להתקיים גם מספר שנים לאחר האיחוד כסיעה המרכזית במפלגת העבודה. מהיום בו נוסדה ועד המהפך בשנת 1977 ייצגו מפא"י ויורשתה, מפלגת העבודה, את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. מפא"י, המזוהה עם הציונות המעשית, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות ולאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים.

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי וכפי שכינה דוד בן גוריון את מאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמתה של מפלגת מפ"ם הלאומית-סוציאליסטית.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן גוריון ולצידו חיים ארלוזורוב וברל כצנלסון. שלטונו של בן גוריון במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, הקשרים הכלכליים, בהם הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים) הינם מעבר לאהדה שרחשו לאישיותו של בן גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה מפלגת העבודה. כיום ניתן לראות במפלגת העבודה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי שכיום אינו מקובל.

11. אורי צבי גרינברג (אצ"ג) (22 בספטמבר 1896 - 9 במאי 1981), משורר לאומי ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית החדשה.

12. יעקב ליב טלמון, (1916 - 1980), היסטוריון ישראלי, פרופסור להיסטוריה של העת החדשה באוניברסיטה העברית, חוקר העת החדשה ובעיקר תקופת המהפכה הצרפתית. טבע את המונחים: "דמוקרטיה טוטליטרית" ("דמוקטטורה") ו"משיחיות מדינית".

13. יעקב חזן (4 ביוני 1899 - 22 ביולי 1992) - פוליטיקאי ישראלי, חבר כנסת, חבר קיבוץ ומחנך. חזן היה ממייסדי השומר הצעיר, ממייסדי מפ"ם ויו"ר שלה, ממייסדי הקיבוץ הארצי, ואחת הדמויות המרכזיות בקיבוץ הארצי בפרט ובציונות הסוציאליסטית בכלל. יש שראו סביבו הילה מיתית כמעט, של 'הכוהן הגדול' של הסוציאליזם הציוני, בגרסה המפ"מניקית-מרקסיסטית.

14. יצחק בן אהרון (17 ביולי 1906 - 19 במאי 2006) – ממנהיגיה החשובים של תנועת הפועלים בישראל ומהוגי הדעות שלה, חבר כנסת, שר ומזכ"ל ההסתדרות.

15. משה סנה (קליינבוים) (6 בינואר 1909 - 1 במרץ 1972) איש ציבור ישראלי, ראש המטה הארצי של ההגנה, הוגה דעות, חבר כנסת, מנהיג ופובליציסט.

16. יוסיף ויסריונוביץ' סטלין (רוסית: Иосиф Виссарионович Сталин) (6 בדצמבר (18 בדצמבר לפי הלוח הגרגוריאני) 1878  - 5 במרץ 1953), מדינאי סובייטי ושליט ברית המועצות. מגדולי העריצים של המאה העשרים. כיורשו של לנין בהנהגת ברית המועצות, הנהיג סטלין שלטון רודני אכזר, שלווה ברצף של חיסולי מתנגדים ("טיהורים"), כליאת מיליוני אנשים במחנות של עבודת כפייה, קולקטיביזציה שהביאה למותם של מיליונים ופולחן אישיות שהגיע למדרגת עבודת אלילים. הנהגתו הנחושה בזמן מלחמת העולם השנייה תרמה לעמידתה של רוסיה בפני הפלישה הגרמנית וניצחונה של ברית המועצות במלחמה זו הפך אותה לאחת משתי המעצמות המובילות בתקופת המלחמה הקרה. סטלין הפך את ברית המועצות, בשיטות אכזריות של קולקטיביזציה כפויה ושלטון רודני, מהמדינות המפגרות באירופה למעצמה המתחרה על השלטון העולמי.

17. ציונות רוויזיוניסטית הייתה אחד מן הזרמים המרכזיים בתנועה הציונית. מייסדה, הוגה הדיעות המרכזי שלה והעומד בראשה היה המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי.  ב1925 ייסד ז'בוטינסקי את התנועה הרוויזיוניסטית ("ברית הציונים הרוויזיוניסטים" - הצה"ר), כתנועה התומכת באידאולוגיה זו. הציונות והתנועה הרוויזיוניסטית נוצרו בשל דרישה ל"רביזיה", בחינה מחדש, של דרכי הפעולה של ההסתדרות הציונית העולמית בשנות ה-20 של המאה ה-20. תחילתה של הציונות הרוויזיוניסטית היתה בשנת 1923, עת פרישתו של ז'בוטינסקי מן ההסתדרות הציונית. פרישתו הגיעה לאחר שלא התקבלו הצעותיו לנקוט קו ברור ותקיף נגד המדיניות האנטי ציונית של ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי התנגד נחרצות לקו הפייסני של ד"ר חיים וייצמן יו"ר ההסתדרות הציונית דאז. תמיכת ציבורים במחאתו של ז'בוטינסקי, במיוחד בקרב צעירים במדינות מרכז ומזרח אירופה, הביאו עם הזמן להתגבשות גופים שהיוו את התנועה הרוויזיוניסטית.