יחסינו עם הערבים

[א]

הפטריוט הישראלי הלוהט, העיתונאי רב-הכשרונות ד"ר זאב פון-וייזל, העיר בהזדמנויות שונות כמה הערות נכונות על בעיית היחסים שלנו עם הערבים. בעל רשימה זו אינו יכול להתפאר, שנהירים לו שבילי ערב, כמו שהם נהירים לידידו הטוב, לווייזל. ולמרות זאת, הוא מעז לתחוב חוטמו בשאלה נכבדת זו.

רבות טיפלו אצלנו בשאלה הערבית. טיפלו להלכה, טיפלו למעשה. מי לא התעסק בה? בציונות קיימת אפילו מפלגה שלמה הסוברת ש"בראשית ברא אלהים" את השאלה הערבית. אנו מתכוונים ל"ברית שלום", אשר נקראת עכשיו "איחוד" ואשר בעשרים שנות קיומה שינתה כמה פעמים את שמה, אבל מעולם לא את מהותה. לזכותה ייאמרו הדברים האלה. השפעת "איחוד" חורגת מתחומי המסגרת האירגונית שלה. אוהדי תורת "איחוד" נמצאים לרוב ב"עליה החדשה", בקרב ה"כלליים" ואף בקרב המפלגה השלטת, במפא"י. השאלה הערבית היא אחת מעמודי התווך של "השומר הצעיר" או "מפלגת הפועלים המאוחדת", כפי שזו נקראת בחודשים האחרונים. פרט לתנועת ז'בוטינסקי, אין אף כיוון ציוני אחד שלא יהיה מושפע מתורת "איחוד". בהנהלת "הסוכנות" אפילו קיימת מחלקה ערבית מיוחדת. בקרב חברי המערכת של כמעט כל עיתוני הארץ יש מומחה לשאלה הערבית. אחד או שניים.

אין לומר שהזנחנו את השאלה הערבית. אדרבה, הטיפול בה היה מרובה למדי. ובמה הסתיימה כל הפעולה בשאלה זו? היא הסתיימה, כפי שעיני כולנו רואות...אפילו הניסיון להבדיל בין המופתי הרע לבין עבדאללה "הטוב" – אפילו פעולה זו הסתיימה במה שהסתיימה... היכן סוד הכשלון של הפעולה הציונית בקרב הערבים? והכשלון הוא מוחלט, למרות העובדה שבפעולה זו התעסקו אנשים מאוד מסורים, ולא פחות מכך - כישרוניים. בשאלה הערבית עסקו אנשים, שהעמידו עליה את כל האמביציה הציבורית שלהם. כותב הטורים האלה יכול להתפאר בידידות שהיתה קיימת בינו הקטן לבין המנוח קלוואריסקי. איזה יהודי יקר הוא היה! איזה ציוני מסור! איזה איש האשכולות! ויחד עם זאת, מה רבה התמימות! בקרב שואפי הפתרון הערבי בכי טוב לשני הצדדים ישנם אישים שאין לזלזל בהם, כגון: מאגנס, בובר, ר' בנימין. האחד קולו נשמע מהאוקיאנוס האטלנטי עד האוקיאינוס השקט, משנהו היה דברם הרוחני של גלות אשכנז ומרכז אירופה כולה, והשלישי הוא מטובי הפובליציסטים שלנו. ואף-על-פי-כן... והנה הזדמן לו לבעל הטורים האלה לקרוא בדרך מקרה (בירושלים דהאידנא גדול ורב הוא ערך המקרה...) מאמר, שמוקדש לשאלה הערבית, פרי עטו של ד"ר בנימין לובוצקי. אף זהו אדם שאין לזלזל ביכולת הרוחנית שלו.

[ב]

מד"ר מאגנס ועד ד"ר לובוצקי רחוקה היא דרך התפיסה הציונית. אבל בשאלה הערבית כמעט שאין הבדל. ידוע היטב ההבדל בתפיסה הציונית שבין ה"רברנד" הפציפיסט לבין מי שקיבל את חינוכו הציוני בקן בית"ר - ואף-על-פי-כן... מה מציעים אצלנו לערבים?  מציעים בצורה זו או אחרת את הפתרון האמאנציפציוני, כי כל הרוצים והשואפים לפתור את השאלה הערבית הם אנשים בעלי תפיסות מערביות. ולא סתם מערביות אלא מערביות קיצוניות. הם בטוחים, ש ה מ ע רב י ו ת   היא   ה א נ ו ש ו ת.  הם משוכנעים שבמעמד מערב אירופה ובייחוד בלונדון ובפאריז, הגיעה האנושות לפיסגת חכמת החיים בכלל, וביחסים שבין אדם לחברו, בין אדם לחברה ובין חברה לחברה, בפרט. הם אינם גורסים את חכמת החיים של קיפלינג, האידיאולוג של האימפריאליזם הבריטי, שסבר, ובצדק, ש"המערב הוא המערב והמזרח הוא המזרח". על כן, משתדלים אצלנו להעלות מזור למחלה הערבית באמצעות האמאנציפציה, ולא סתם אמאנציפציה, אלא זו במלוא מאה אחוזיה, ולא פחות מזה.
מה פלא אם בחיפה אפו לחם  בשביל הערבים בעצם חג הפסח, וזה בהיתר הרבנים דמתא? צאו וראו: לטובת הערבים, שעוד אתמול ממש זממו לערוך טבח בהדר הכרמל בנוסח הטבח שנערך בחברון באב תרפ"ט, עברו היהודים שכניהם על לאו מפורש מן התורה. וזה ביחס לערבים השואפים להשמיד אותנו ממש. קל וחומר ביחס לערבים עם תום המלחמה... צא ולמד: מה טוב יהיה לערבים, אזרחי מלכות ישראל!
כל הדיבורים על אמנציפציה, "רוונופרוויה" (שיוויון-זכויות) וכל המעשים כמו אפיית לחם בפסח, עזרה רפואית מטעם "הדסה", קופת-חולים שלא בתשלום, ההכרזות על שמירת הרכוש של הערבים שברחו לאחר שפחד העברים נפל עליהם -  כל הדיבורים והמעשים האלה רק מעידים שמתכנני התכניות, מני ד"ר יצחק אפשטיין ועד ד"ר בנימין לובוצקי, וכל המעשים מאז הפקידות הבארונית ועד דוד הכהן מהנהלת "סולל בונה" ועד בכלל, הן אנשי ההלכה והן אנשי המעשה - הם פסיכולוגים רעים מאוד. חכמה זו ושמה פסיכולוגיה קולקטיבית, פסיכולוגיית העמים – אינה נהירה להם, לאלה השואפים לפתור את השאלה הערבית.

האם ערביי מערב ארץ-ישראל התרשמו במשהו מן העובדה שמצבם בימי שלטון המנדט, והודות להתיישבות היהודית, הוטב עד מאוד והגיע לדרגות בל ידעון הערבים "המאושרים" שבארצות ערב העצמאיות? האמת המרה אומרת לנו, שבה במידה ששופר והלך המצב החומרי של הערבים במערב ארץ-ישראל – בה במידה גדלה והלכה התנגדותם ליהודים. ערביי עיראק לא העיזו להרים ראש כנגד השלטון התורכי. וזאת למרות העובדה, שהשלטון העות'מאני הפקיר את ערביי נהריים למחלות, לדלות, לבורות, להתנוונות. הם קיבלו כדבר מובן מאליו את השלטון התורכי הקשה, ולא פסקו מלהתמרד בשלטון האנגלי הרך. והן כמה טובות עשה האימפריאליזם האנגלי לעיראק: שיחרר אותם מעול התורכים הכבד. והם לא אמרו דיינו; סיפח לעיראק חלק מכורדיסטן, והערבים לא אמרו דיינו; פיתח את מפעל הנפט, והם לא אמרו דיינו; הפך את נמל בצרה לנמל חשוב באסיה, והם לא אמרו דיינו; הירשה להם לטבוח בנוצרים האשורים, והם לא אמרו דיינו. וסופם של ערביי עיראק שמרדו באימפריאליזם הבריטי בעת צרה לו. ומהו המצב במצרים? מה לא עשו האירופים למען מצרים בעשרות השנים האחרונות? והנה קשה למצוא ארץ חדורת שנאה לזרים, כמצרים. בוודאי קלה היתה עלינו המלאכה אילו רצינו להמשיך ולמסור עוד עובדות כגון אלה. מה אנו מסיקים מעובדות אלו?

האימפריאליזם המערבי נכשל בכל אתר ואתר במזרח בגישתו בנוסח ה"אמאנציפציה". בדרך של אמאנציפציה אין לפתור את הבעיות ביחסים שבין שלטון מערבי לבין אוכלוסיה מזרחית. עד עכשיו הצליחה לשלוט, בתקופה החדשה במזרח, רק אותה הצורה האימפריאלית, אשר "כפתה הר כגיגית". היפנים שלטו במנוחה בקוריאה עד אשר נוצחו לא על-ידי הקוריאנים אלא על-ידי האמריקאים.  דוגמה יפה של "כפה הר כגיגית" הפגין בעשרים-שלושים השנים האחרונות האימפריאליזם הרוסי. שלטון הסובייטים פתר, כדרכו, את היחסים עם עמי המזרח הנתונים תחת עולו. הוא פתר בעייה זו, בהתאם למטרה שהציג לעצמו ובאמצעים בולשביים-רוסיים מובהקים. אין פוצה פה ומצפצף לא בקרים, לא בקווקאז ולא בתורכמניטן.
רחוק כותב הטורים האלה מלהציע אמצעי שלטון כמו של יפן בקוריאה, של רוסיה בארצות המוסלמיות שלה. מה אנו ומה כוחנו? ולא רק במובן הגשמי אלא גם במובן הנפשי. אין אנו יכולים לאחוז באמצעים בולשביים או יפניים לשם פתרון הבעייה המזרחית שלנו. האמצעי "הרוסי" אינו לפי רוחנו והאמצעי המערבי הוכיח את כל חוסר יעילותו.

[ג]

ואנו חוזרים אל רופאי-האליל, עליהם דיברנו ברישא של רשימתנו. הללו רוצים לפתור את השאלה הערבית בנוסח האמאנציפציה האירופית ובנוסח ה"רוונופרוויה" של האינטליגנציה הרוסית הטרום-אוקטובראית, ושכוח שכחו רופאי-אליל אלה, שאין הערבים עם אירופי. אם טובה עובדה זו, או רעה –  זוהי שאלה אחרת, שלא נתעסק בה בדיוננו (כותב הטורים האלה, למשל, גאוותו על אירופיותו). זאת היא עובדה. לערבים – אורח-חיים משלהם. זהו עם שמרני ביותר, קשה למצוא עם בעל אורח-חיים כה מוצק כעם הערבי. וכמה דוגמאות לעמים שמרניים. עד נצחון "ההשכלה" הצטיין עם ישראל בשמרנותו. עם בעל אורח-חיים שמרני הוא העם האנגלי. דוגמה שניה היא העם הספרדי. בעוד דור אחד יווצר העם השמרני בעמים, קרי העם הסובייטי. אבל נחזור לערבים...
לאורח החיים הערבי זרים בהחלט המושגים הליברלים המערביים, הן מושגי המוסר והן מושגי המשפט. החברה הערבית-מוסלמית אינה מבוססת על פולחן הפרט, כחברה האנושית על גדות האוקיאנוס האטלנטי הצפוני. החברה הערבית מבוססת על "החמולה", שזהו משהו שבין שבט למשפחה. זה שבע-מאות שנה שהח'אליפות בטלה ועברה מן העולם. מאז 1517 עד 1917 היה רובם של הערבים משועבדים לעות'מאניה. אבל השלטון התורכי הקשה, שנמשך ארבע-מאות שנה לא היה בכוחו לשנות את אורח-החיים הערבי-מוסלמי. מהו סוד יציבותו של אורח-החיים הערבי? הן הערבי עבר דרך כור המחצבת של אחת הרבולוציות המעמיקות ביותר בהיסטוריה האנושית, היא רבולוציית האיסלאם. רק הרבולוציות שקרו בביזנטיון במאה השמינית, הספרדית במאה ה-ט"ז והאנגלית במאה ה-י"ז, ולנגד עינינו הרוסית – יכולות להתחרות ברבולוציה הערבית. וכל רבולוציה גדולה סופה שהיא מגבשת הווי חיים מוצק. כל רבולוציה גדולה מכילה בתוכה, לעתיד הקרוב לבוא, את היסוד השמרני. לאחר הסערה בא הקפאון הגדול.
מה רוצים רופאי-אליל שלנו? כיצד הם רוצים לפתור את השאלה הערבית? הם רוצים להרוס את הווי החיים הערבי. הדבר שלא יכלו לו ארבע-מאות שנות שלטון תורכי, אותו רוצים להגשים עסקנים טובים שלנו. דבר אותו לא הצליחו ה"וואלים", ה"קיימאקים" התורכיים, לא הצליחו המיסיונרים הנוצריים, הקונסולים האירופיים – האם דבר זה יכול להצליח בידי "נארודניק" (עממי רוסי) כד"ר יצחק אפשטיין, בידי חיים קלוואריסקי, בידי חניך מושגי ה"קיריה" כר' בנימין, בידי חדור רוח "רברנדית" שטחית כמאגנס ובידי ציונים סוציאליסטיים בנוסח "השומר הצעיר" והמשרד הערבי של הסוכנות? בית הספר בראש-פינה של אפשטיין-קלוואריסקי נחל כשלון. כשם שבכישלון נסתיים מפעל אפ"ק בחברון, מפעל "הדסה", קופת-חולים ועוד.
אילו שינויים רוצים רופאי-אליל אלה להכניס לחברה הערבית? ראשית כל, הם חולמים על הורדת קרן האפנדים, העלאת קרן הפלאח ויצירת פרולטאריון ערבי עירוני. ברם, דיבורים ותכניות אלה, הנראים כה יפים בעינינו, חניכי מושגי הליבראליות המערבית – הם פשוט מצחיקים ומרגיזים את הציבור הערבי. אין שום כוח (פרט ליד הסובייטית החזקה), המסוגל לבטל את החיץ הקיים בחברה הערבית בין אפנדי, פלאח, בדואי – כלומר, בין היסוד המוסלמי, היסוד שהסתגל למוסלמיות והיסוד ששמר על החברה הערבית הטרום-מוסלמית. אין אלה מושגים מעמדיים, כפי שאנו האירופאים מבינים אותם. אין זה גם מושג ה"קאסטה" ההודית. הרבולוציה המוסלמית יצרה את הבדלי החברה הערבית לעולמי עד, כל עוד יהיה קיים העם הערבי. על כן, הדיבורים על האמאנציפציה במובן הטוב אינם עושים כל רושם על הערבים, ובמובן הרע הם עושים רושם שלילי. הדיבורים על הרס החברה הערבית הקיימת לשם הקמת חברה אירופית יותר תקינה, דיבורים אלה כמוהם כפוגעים בדת מורשת אבות.

[ד]

אבל מה בפינו? האם התכנית הערבית שלנו היא כולה שלילית, או שיש בה מן היסוד החיובי? אם במלכות ישראל ישארו ערבים, הרי לא צריך לנקוף אצבע לשם הרס הווי החיים שלהם. אין לשאוף לשנות את הציבור הערבי. דרוש להשאיר את העניינים אצל הערבים כמו שהם. אסור להטיף לערבים ולהפיץ בקרבם את המושגים שלנו. אין להטיף ולנסות להוריד את ערך האפנדי ואת ה"חמולה" הן במובן כלכלי והן במובן מוסרי. עלינו להיות חדורים רגשי דרך-ארץ עמוקים להווי הערבי הקיים כמו שהוא. לא עלינו לחייבו או לזכותו. ולא חשוב כל עיקר, אם אורח-חיים זה מוצא חן בעינינו או שאינו מוצא חן. כל ערבי צריך להיות חדור הכרה, שהשלטון נמצא בידיים חזקות, בידיים יהודיות. חשוב שמושג זה יחדור עמוק לנפש כל ערבי. אם הפלאח הוא עבד נרצע לאפנדי, בל נתאבל על כך. החברה הערבית אינה חיה מפי ג'ון סטיוארט מיל ומכל שכן שאינה חיה לפי ד"ר חיים ז'יטלובסקי ותלמידיו הציוניים. אין זה עיסקנו. זהו עיסקם של הערבים בינם לבין עצמם. אם בעינם טוב ויפה הוא דבר שיעבוד הפלאח לאפנדי, האשה לגבר – מה לנו ולהתעסקות בשבירת אורחות חיים שנוצרו בנסיבות היסטוריות רחוקות? אל נערבב את היין המשומר היהודי במים המעופשים המזרחיים.

חתימה: אבא סיקרא
עיתון: "המשקיף"
תאריך: 4.6.1948