הוד והדר (ז'בוטינסקי יורשו של הרצל)

[א]
ועידת הצה"ר העולמית בווינה, בשלהי תרצ"ג  1932. בפעם הראשונה הופיעה משלחת ארץ-ישראלית רבת-כמות ורבת-איכות (די אם נזכיר את אורי-צבי) בוועידה צה"רית עולמית. לחברינו בגולה, שהיוו תשעים-וחמישה למאה מכל הצירים, היה זה בהחלט הלהט הארץ-ישראלי שלנו. הוועידה התפלגה לשני מחנות: המיעוט הארץ-ישראלי עם צירים בודדים מעוד ארצות וז'בוטינסקי בראש כולנו, לעומת הרוב המוחלט ובראשם מנהיגי ה"מדינתיים" לעתיד הקרוב לבוא.
פעם, בצהרי אחד הימים, בין תפילת "מנחה" ל"נעילה", נועדה באחד החדרים הצדדיים של המלון הסיעה הארץ-ישראלית להתייעצות עם ז'בוטינסקי. בעצם היה במובן של "התייעצות" מין  "פאסון דה-פארלה" לגבי ז'בוטינסקי. המשפט "התייעצתי עם ידידי", "עלי להתייעץ עם ידידי", היה שכיח אצלו הן בעל-פה והן בכתב. הפעם היה ז'בוטינסקי עייף מן הוועידה. ככל ועידה כן גם זו היתה זקוקה לו לשם המשחק הפרלמנטרי, הליברלי, שכה אהב להתעסק בו.
רק התיישבנו בחדר היכן שהתיישבנו, על כסאות מסביב לשולחן העגול הקטן, על המיטה, על אדן החלון – והנה העביר ז'בוטינסקי את "סדר היום" למונולוג על עצמו. אין זה מן הדברים השכיחים שז'בוטינסקי ידבר על עצמו ובייחוד באוזני "ידידיו הצעירים" שלא ידעו את "אודיסה" ולא נשמו את האווירה שלה. היה במונולוג מין וידוי על קשי המצב. הוא דיבר על "הנבואה" שלו, על האינטואיציה. הוא התבטא בערך בזו הלשון: אני יודע בדיוק מה יקרה בעוד שנים, אבל אני עלול לטעות בנוגע למתהווה ברגע זה. אני ידוע בדיוק מהמתהווה בחיים הפוליטיים בסין, אבל אינני מבין את המתהווה עכשיו בווינה, בה אנו נמצאים.
ומכאן הוא עובר בשיחתו ומציין שבעצם הוא הינהו קרבן על מזבח העסקנות. נפשו נתונה לספרות. אבל הוא מרגיש את עצמו כאזרח, אשר לו זכויות וחובות כאחד כלפי המדינה. הוא נושא בנפשו תכניות ספרותיות אחדות: תכנית של רומן אודיסאי גדול ותכנית של שני רומנים על נושאים תנ"כיים. כבר מזמן מושכות אותו דמויותיהם של יעקב אבינו ודוד המלך. הוא רואה ביעקב את היהודי בה"א הידיעה. את התכונות הטובות שבעמנו. הוא לא סיפר לנו על התכנית ה"אודיסאית" שהיא מתגשמת והולכת, בדמות הרומן "חמישתם". ברם, הרומנים המקראיים נשארו בחזקת תכנית. הקדים המוות.
בחדר המלון – אפלולית. זו האפלולית של שלהי דקיץ בחדר בעל וילאות עבים על החלונות. שרר שקט, אף על פי שהיו כמניין אנשים בחדר. כל אחד מאיתנו הפך לזוג אוזניים לשמוע וזוג עיניים שנתקעו בפניו של המשוחח.
רבות נאמר ומשהו גם נכתב על ז'בוטינסקי הנואם, כשהוא עומד על הבמה ומתחת לרגליו המון של ראשים לקהל מאזינים. לא היה בנאומו של ז'בוטינסקי קורטוב של דמאגוגיה, מכל שכן של היסטריה. היה בדבריו מן המשכנע לא רק את ההמון, אלא גם את המשכיל הספקן. אנו חוזרים ואומרים: רבות נאמר ומשהו גם נכתב על ז'בוטינסקי הנואם. ברם, בשל הנואם שכחו את המשוחח. ז'בוטינסקי הנואם היה איש הגיון הברזל. ז'בוטינסקי המשוחח היה מאוד אינטימי, ועוד יותר נפשי. הוא היה ה-Causeur בה"א הידיעה. דומה שבדמותו של ז'בוטינסקי המשוחח התגלמה נשמתו של פילוסוף צרפתי מהמאה ה-י"ח, רק בלי העוקצנות הוולטרית, אבל בלא פחות פיקחות וברק-מחשבה, והכל מתוך שפע אופטימיות ונפשיות. אבל נחזור לחדר המלון שבווינה.

[ב]
ז'בוטינסקי היה יורשו של הרצל לא רק בפתרון שאלת ישראל, לא רק במובן הציבורי. הוא היה יורשו בשאלת היחסים בין אדם לחברו. במה הפתיע הרצל את האומה? האמנם רק בתכנית מדינת היהודים? לא רק ה"תוך", ה"גרעין" ההרצלאי, הפתיע, אלא גם ה"קליפה". הרצל היה סמל ההוד וההדר, שגולם בבשר ודם. שונא-ציון מובהק ממנהיגי ה"בונד", המשומד ולדימיר מדם, מזכיר בזכרונותיו: כשהגיעה אליו הידיעה על מות הרצל, הצטער על דבר אחד: "האי שופרא דבלא בארעא"... הופעתו החיצונית של הרצל עשתה רושם בל יימחה על אנשי תחום המושב הרוסי, על אנשי גאליציה, סאלוניקי. הרצל דאג לכל הופעה חיצונית, שתהיה בסדר ובמקומה.
גם בנדון זה היה ז'בוטינסקי, כאמור, יורשו של הרצל. אחד ממתנגדיו החריפים התבטא פעם באוזני כותב טורים אלה ש"ז'בוטינסקי אינו אלא ארטיסט". גם על הרצל אמרו פעם, ש"הוא רק פליטוניסט". אכן, יש קצת אמת בדבר: ז'בוטינסקי דאג מאוד להופעה החיצונית. ובעצם אפשר לחלק את כל המדינאים לשני טיפוסים: ל"ארטיסטים" ול"לא ארטיסטים". לסוג הראשון שייכים צ'רצ'יל, מוסוליני, טרוצקי בדורנו, ובדורות הקודמים נפוליאון. ובישראל: הרצל וז'בוטינסקי. על סוג המדינאים ה"לא ארטיסטים" שייכים לנין, סטאלין, אזף, ובישראל: אחד-העם ווייצמן.

הוא היה איש ים-תיכוני טיפוסי. לא בכדי נולד באודיסה. הוא, אשר הציונות טלטלתו ממקום למקום, כל ימי חייו; הוא, אשר רוב זמנו עבר עליו במלונות, בקרונות רכבת, באולמי הרצאות; הוא, אשר שבק חיים לכל חי לא במיטתו – הוא אהב בעצם שתי ערים: את אודיסה ואת רומא. אמנם כל אדם אוהב לחזור למקומות שבהם עברו ילדותו וימי נעוריו. אכן, לא במקרה אהב את שתי הערים האלה. הוא אהבן מפני שהן סימלו בשבילו את הים התיכון. זה לעומת זה: הים התיכון והמזרח, הארצות הסמוכות לים התכלת והארצות הסמוכות למדבר. זאב ז'בוטינסקי אהב את ארצות הים התיכון ושנא את המזרח. בשנאתו למזרח יש להבין רבות משורש ההשקפה המערבית, הים-תיכונית של הצ"ח. ז'בוטינסקי, כיד הבלשנות הטובה עליו, השתדל להוכיח, שהעברית והערבית שפות שונות הן. הראשונה היא שפה ים-תיכונית, והשניה – מדברית. בקושטא 1909 למד לשנוא את המזרח. והתם, ובייחוד בסאלוניקי, התאהב בשבט הספרדי של עמנו. כי הם באו מספרד ולא מן המדבר. אין זה עניין של השקפת עולם. העסקנים הספרדיים עם החכם-באשי חיים נחום, חניכי ההלניזימוס והלבאנטיניות, עמדו אז כצר לציונות. אבל ז'בוטינסקי הוקסם מאורח חייהם. אהבת נורדאו את ספרד ואהבת ז'בוטינסקי את איטליה – אינם דבר שבמקרה. ועל אשר שנא לא אהב לדבר. לפיכך היה פוטר כלאחר יד, מתוך מלים בודדות, את יחסו השלילי לפאשיזם, זה שקלקל את איטליה שלו.
שנאת ז'בוטינסקי למזרח באה לו בשל העמדה המושפלת של האשה בחברה המזרחית. אפשר לכתוב רבות על יחסו של ז'בוטינסקי לאשה. כאן אנו מכירים את האביר האידיאלי מימי הביניים בכל הדרו. בזכרונותיו הוא מדבר על שלוש נשים: על אמו, על רעייתו ועל אחותו. בזמן המשפט (משפט רצח ארלוזורוב – המע') לא פסק מלכתוב במאמרים, במכתבים, שנתייחס למען השם ברגשי דרך-ארץ לעדה הראשית של האשמה. מה הטעם? ראשית כל, היא אשה ולא סתם אשה, אלא אשה אומללה. ז'בוטינסקי טען, שהחברות הפורחות הן אלה, שבהן מתייחס הגבר בכבוד לאשה. ואחת הסיבות לפריחת המערב – היא היחס האבירי לאשה. ואחת הסיבות לירידת המזרח הוא המצב הירוד בו נמצאת האשה.
מראש אפשר לחרוץ את יחסו של ז'בוטינסקי לכל אדם ואדם. רוב האנשים הרגיזו אותו. ולא מפני שהם אינם ישרים, בלופרים וכו' וכו'. לא היה אדם כז'בוטינסקי שמסוגל לסלוח לאנשים, אבל לדבר אחד לא היה מסוגל לסלוח: חוסר הנימוס. ולכן, אדם מנומס, היודע להשתמש בסכין בזמן הארוחה, לאדם זה נתונה מראש אהדתו של ז'בוטינסקי. וצריך להודות שרבים ניצלו עובדה זו ניצול רב.
הוא העריך את הצבאיות, מפני שבאווירת קסרקטין יודע כל אחד ואחד בדיוק נמרץ את זכויותיו ואת חובותיו. לא מקרה הוא, שהקצינים הם האנשים המנומסים ביותר בעולם, ויחסם לאשה הוא אבירי. ז'בוטינסקי היה באופן פרטי אנארכיסט, איש השיוויון והחופש, ומאידך גיסא טען להירארכיה ולמדיניות. ואין לראות ניגודים בין שני אלה. כל עוד הנימוס לא חדר לדם האנשים ולעצמותיהם, מוכרחה להיות הירארכיה. הוא לא האמין לאנשים גדולים בשדה הפוליטיקה. כאן סבר בדיוק כלנין, שגם "בני הרקחות והטבחות" יכולים לנהל מדיניות. לא בשמים היא. זר היה לו מושג קארלייל על התפקיד המכריע של גיבורים בהיסטוריה. על קיום גיבורים אלה התייחס בלעג, כלעג של טולסטוי ב"מלחמה ושלום" כלפי נפוליאון. אך היה לו יוצא מן הכלל. זה היה הרצל. ומי יודע אם הערצתו של ז'בוטינסקי להרצל לא באה בשל פולחן הצרמוניה, ההירארכיה, ההדר, שהרצל הכניס לציונות... רק עמים בעלי נימוסים, הירארכיה וצרמוניה, מסוגלים לשלטון. וזהו סודם של האנגלים. ולא מקרה הוא שהרצל, יוצר הציונות המדינית, העמיד את הדגש על ה"קליפה" הזאת.

חתימה: אב"א אחימאיר
עיתון: "חרות", קובץ לזכרו של ז. ז'בוטינסקי
תאריך: כ"ט תמוז תשט"ו (15.7.1955)