אני חברכם למקצוע בלבד

אני חברכם למקצוע בלבד

בתור חבר אגודת העיתונאים, קיבל בעל מדור זה מכתב-חוזר חתום בידי ה"ה מ. אסף יו"ר האגודה ומ. רון מזכירה הכללי. המכתב מסומן בתאריך י' כסלו דנא. איחרתי בתשובה, בשל סיבות אחדות. ראשית כל, טירדות מטירדות שונות; שנית, הבעיה המוצגת במכתב היא רצינית; שלישית, האם לענות על המכתב או לענות בעיתון מעל ראשיכם? כפי שהקורא נוכח, הלכתי לאחר שיקולים בדרך האחרונה.

ראשית כל, במה הכתוב מדבר? נענה על כך בשניים-שלושה ואולי יותר מראי-מקום (ציטאטים בלע"ז): "קיימת שאיפה לקרב את החברים (העיתונאים) זה לזה". בייחוד לאחר שהעיתונאים זכו ב"בית טוב וגאה". "לא נמצאה – עד כה – הדרך או הדרכים הנאותים (ההדגשה במקור) להשגת השאיפה הנ"ל". כיצד עושים זאת?

כדרכנו מימים ימימה, נשתדל לתת תשובה ממצה לבעיה, אותה הציגו ה"ה אסף ורון לחבר העיתונאים. מראש אנו מכריזים, שהתשובה שלנו תהיה בלתי מתחמקת והמתיקות הירחמיאלית ממנה והלאה.

מצחיק לדבר על חברות בין אנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות. אינני יכול להרגיש את עצמי אח ורע לאדם, שהמשותף בינינו הוא אך ורק משלח היד. ישנם בינינו אינטרסים מקצועיים ועל שטח זה עלינו להיפגש מדי פעם בפעם. אבל סגור לבי סגור לפניו בשבעים-ושבעה מנעולים והוא הדין של  סגור לבו ביחס אלי. איזו חברות יכולה להיות ביני לבין עיתונאי קומוניסטי? ואנו מתכוונים לאו-דוקא לקומוניזם נוסח סטאלין או לנין... איזו חברות יכולה להתקיים ביני לבין עיתונאי, המכנה אותי בכל עת מצוא בשם "פאשיסט" ואף "נאצי"?...

יותר מזה, בשל היותי אני ציוני חד-נסי, כלומר ציוני ברוח הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי, אין לי כל תקווה (לא לי ולא לחברי לתנועה) להיבחר לוועד של אגודת העיתונאים. וכל זה לא בשל אי-יעילותי, אלא בשל תפיסת עולמי. אני וחברי להשקפת עולם שבקרב העיתונאים, פסולים מראש לקבלת פרס מטעם אגודת העיתונאים. חברים לאגודה, פחות מוכשרים ממני לכל הדעות, כבר זכו בפרס זה. אני לא זכיתי ולעולם לא אזכה! בשביל להיבחר לוועד אגודת בעיתונאים או לזכות בפרס מטעם האגודה הנ"ל, לא מספיק שהמועמד יסתפק בציונות של הרצל. עליו להוסיף גם את ציונות בורוכוב. מעולם לא הוזמנתי להשתתף בעיתון העיתונאים, הנערך מדי פעם בפעם מטעם אגודת העיתונאים. ביחס אלי נוהג מנהג של "אל תקדמני בברכה ברשות הרבים". בסוגריים אוסיף: אני משתמש הפעם בלשון יחיד. אבל זהו יחיד קולקטיבי...

בכל שיקול ושיקול לוקח הרוב של חברי האגודה בחשבון לא את כשרונותיו של המועמד, אלא את הפאספורט המפלגתי שלו. בוודאי ובוודאי, מנקודת מבט של דמוקרטיה פורמאלית, אין לטעון נגד הרוב, המכשיל את מועמדותך. אבל מי אינו יודע, שבמערכת עיתון סוציאליסטי מסויים, הקרוב עד מאוד לראש הממשלה העכשווי, נמצאים רבים שהם בעצם לא עיתונאים, אלא מקבלים שכר עיתונאים... ומערכת עיתון זה יכולה להרכיב כרצונה את הוועד של אגודת העיתונאים מתוך חבריה בלבד. אכן, בהרכב הוועד לוקחים בחשבון גם מי שאינו חבר מערכת העיתון הזה. זה מזכיר את אופן הרכבת ממשלת ישראל. מאז מות הפטמן ז"ל, מכהן בתור ראש האגודה חבר מפא"י בלבד.

 הטענה שהרוב הוא צודק אינה רק טענת העיתונאים שלנו. זאת היא גם טענת הגוש האפרו-אסיאתי עם הליגה הערבית בראשו, אשר באו"ם. גם הערבים באו"ם, בתמיכת האמרשילד, נתלים בדמוקרטיה פורמאלית של רוב אריתמטי. מכאן שמדינת ישראל לא תזכה עוד לעולם להיבחר באחת הוועדות המרכזיות שבאו"ם. מוטב וה"האמרשילדים" שבאגודת העיתונאים יהרהרו על כך. בכוח דמוקרטיה זו אפשר להפוך עיתונאי ז'בוטינסקאי בלתי מרכסיסטי לאזרח נמוך-זכויות באגדות העיתונאים. מה פלא אם או"ם הוא מוסד בינלאומי שפל? מה פלא אם אין קירבה חברית באגודת העיתונאים? מה פלא אם זאת אגודה מקצועית, שהשלטון בה נמצא בקואליציה של סוציאליסטים וגארפומנים-סוציאליסטיים? אמנם כמה "פרוגרסיבים" מעיתונים אחרים מהווים כעין עלה תאנה לכיסוי המערומים האדומים והגראפומנים. מה פלא אם העיתונות העברית רבת הכמות, היא דלת האיכות? אם עיתונאי הוא בוגד קומוניסטי, הרי הוא כשר. אם עיתונאי הוא בוגד במובן השפה, הרי הוא כשר. אבל אם עיתונאי הוא ציוני הרצלאי-ז'בוטינסקאי, הרי הוא פסול. כי לא הכשרון העיתונאי נבדק, אלא כרטיסו המפלגתי.

מכאן המסקנה: בל תדרשו ממני, המרגיש את עצמו באגודת העיתונאים הרגשת "פרט ליהודים" ("קרומייה יוורייוב" בלע"ז) או "פרט לחרות ולמק"י" – שאהיה חבר פרטי של כל אחד מכם. אני חברכם למקצוע בלבד!

חתימה: א. שמאי
מדור: רקב ביעקב
עיתון: "חרות"
תאריך: 27.1.1960