אויביה של תל-אביב

אויביה של תל-אביב

במלאת מאה שנה לתל-אביב, אנו מביאים בזאת את המאמר שפורסם לראשונה כאשר העיר העברית הראשונה ציינה יובל שנים, והוקדש "לזכרם של ידידי המייסדים עקיבא וייס ז"ל ויצחק חיותמן ז"ל ויבל"א מנחם גילוץ".

א.
רבש"ע, מי לא ידה אבן בתל-אביב? רק עצלן לא התעסק בכך. ויותר מכולם ביטא ראש הממשלה העכשווי את יחס שנאתו לתל-אביב, בהימנעו מלשתף את עצמו בגופו בחג יובלה. וזה לא היה עניין של קפריזה מצידו, או עניין של שנאה פרטית. הנ"ל הפגין את יחסה של הציונות השעטנזית והציונות המינימליסטית להופעה הכי מזהירה שבמדינת ישראל. תיתי לו לד. בן-גוריון: במקרה זה הוא לא התנהג כצבוע. הוא לא רצה לרקוד בחתונה זרה.

אבל אפילו אדם נלהב לתל-אביב, כבעל רשימה חטופה זו, מוצא בה כמה פגמים: הנוף הוא חד-גוני, הבניה היא ללא סגנון, הרחובות צרים, כמה שמות של רחובות צורמים פשוט את אוזנו של ציוני חד-נסי: שמות של גויים, שדבר לא היה להם עם היהדות, שמות של יהודים משומדים ועוד.

וגם ביסודה של תל-אביב הונחו שתי שגיאות יסודיות: היה משגה בגיאוגרפיה, היה משגה בשמה של העיר. השכונה הוקמה מצפון ליפו, במקום נמוך, בלתי בריא מנקודת נבט האקלים. מתחת לאספלט נקברו אלפי דונמים של אדמת הדר. אילו הוקמה השכונה מדרום ליפו על גבעות החול, היא היתה עם האקלים הטוב ועם המראה המרהיב על הים שמתחת. לא נראה בעיני השם המליצי "תל-אביב". שם טיפוסי מתקופת חיבת ציון, לכשהמליצה "אכלה" את ההיסטוריה. לא עין הקורא של שמשון, אלא ראשון-לציון; לא אנטיפטרוס אלא פתח-תקווה; לא דורן אלא רחובות; לא מקדה אלא גדרה; לא עיר דן אלא רמת-גן; וכך הלאה וכך הלאה... אילו נקראה הגדולה בערי ארץ-ישראל בשם "הרצליה"... ואילו היו משתמשים לרגל מלאת חמישים שנה לייסוד אחוזת-בית והיו מכנים את כל השכונות שמצפון ליפו בשם "יפו רבתי", כשתל-אביב היא אחת מהשכונות האלה. אבל זהו, כמובן, דרך אגב.

במשך יובל קיומה היתה לתל-אביב "עיתונות רעה". אמרנו "עיתונות" על משקל המליצה. בתל-אביב נלחמו כל הזמן בזה אחר זה, שליטי הארץ: התורכים, האנגלים המנדאטוריים, "המדינה בדרך" ובאחרונה ממשלת ישראל העכשווית. התורכים פשוט לא השגיחו בתל-אביב. הן בזמן שלטונם בארץ היא לא היתה אלא שכונה קטנטונת, בין יפו על הגומרוק (הנמל) והקאימאקמיה (עיר המחוז) לבין שרונה – הכפר הגרמני הפורח. אבל טרם עוזבם את הארץ, הספיקו התורכים להראות את ידם: נערך גירוש תל-אביב. בתקופת המנדאט האנגלי הפכה והלכה השכונה לעיר. זאת היתה המציאות. אבל במקרה זה נתגלו האנגלים כנאמנים לאות המתה. ברוב תקופת המנדאט נשארה תל-אביב, מנקודת מבט יורידית, לא יותר מאשר שכונה. עשרה קבי הגבלות הורידו המנדאטורים על היישוב ותשעה מהם נטלה תל-אביב: אף משרד ממשלתי. רק בשנים האחרונות הוקם בקצה העיר המשרד למדידת קרקעות. כמדומה לנו, שהוא נחשב בתחומי שרונה... אפילו המשטרה בתל-אביב הוחזקה על חשבון משלם המסים העירוני. שלטון המחוז היה מרוכז ביפו והמחוז נשא את השם של לוד... ביפו הערבית הוקם ארמון לשם צרכי הדואר, אם כי האוכלוסיה של יפו דאז לא הירבתה להטריח את עובדי הדואר והמברקה. תחנת הרכבת של תל-אביב הסתופפה בצריף עלוב, ועוד ועוד. וכל זה לאחר שאזרחי תל-אביב היו המשלמים העיקריים של מסי ארץ המנדאט.

אבל מהי שנאת המנדאטורים הגויים לת-אביב בהשוואה לשנאת ה"קאזנה" של הציונות הישנה בכלל ושנאת הציונות השעטנזית בפרט? ואולי מה"עז יצא מתוק". בראשונה הם ביטלו את תל-אביב, לא החשיבוה.  סברו שהיא בנויה על גבעת חול נודד, כלומר בסיסה הכלכלי אינו מוצק. הציונים מהמשטר הישן הכריזו לא פעם: "בעוד ארבעים יום ותל-אביב נהפכת,. בינו לבינו היא מתקיימת חמישים שנה. מאחר והם לא האמינו בעתידה, לכן הצליח בינו לבינו להתבצר בהנהלתה היהודי ה"בעל-ביתי". ולכשהאדומים השגיחו בתל-אביב, הם ניסו לכבוש את "הפרה החולבת" הזו. הם הפכו את ישיבת המועצה העירונית לגהינום. בדמי הלילה נישאו צעקות מאולם הישיבות. והאזרחים ידעו ש"החברים" משתוללים. בשנת 1926 הצליחו השעטנזים לכבוש את ההנהלה. לא עברו חודשים מרובים והסוציאליסטים הביאו את תל-אביב לעברי פשיטת רגל. השמאל הפסיד אז את השלטון בעיר עד עצם היום הזה, אנו תקווה עד יובלה הכפול ועד בכלל...

היכן יש לחפש את סיבת הסיבות לשנאת השמאל הציוני ומשרתיו הווייצמנים לתל-אביב? בכדי לענות על שאלה נכבדה זו, יש לפתוח "ממרחקים", וזאת נעשה.

ב.

ערב הרבולוציה הצרפתית שלטה בציבוריות הצרפתית האסכולה הכלכלית הפיסיוקרטית, שראתה את חזות הכל בכלכלה הלאומית בחקלאות. היא ראתה באיכר את המעמד החיובי היחיד כמעט בחברה האנושית, ותורת כלכלה זו השפיעה על האמנות. באמנות שלט ה"פאסטוראל", תרבות "הרועים": האדם הפשוט, האיכר החי על ברכי הטבע הוא אדם מוסרי וחוש היופי הטבעי מפותח רק בו. המבטא הגדול של תורה זו היה כידוע ז'אן ז'אק רוסו, נביא הרבולוציה הצרפתית, כשם שמארכס היה נביא הרבולוציה הרוסית.

מעניין הדבר ותורת הפיסיוקרטיות בכלכלה והפאסטוראל באמנות היתה תורתם של כל משכיל ברוסיה ערב הרבולוציה שלה. הציבוריות היהודית היתה חדורה במידה רבה בתורת  הפיסיוקרטיות והפאסטוראל. תורה זו היתה קלף בידי שונאי ישראל: העם היהודי הוא עם עירוני, מכאן שהוא עם טפילי. ולשם סתימת פיותיהם של השטן המקטרג והאנטישמי, שאפה הציבוריות היהודית להעביר חלק מהמוני עמנו לחקלאות.

הטריטוריאליסטים וחובבי ציון שרו: "אין דער סאכע ליגט די מזל-ברכה" (במחרשתי כל אשר ירשתי). ולאחר מות הרצל, נדחקה הציונות המדינית הצידה והחלו לקשור כתרים לציונות הפיסיוקרטית. אחד-העם היה הראשון שמתח ביוקרת על חקלאות הנטיעות, חקלאות שתוצרתה יוצאת לשוק העולמי, לכשהאיכר תלוי בכסף. בעקבות אחד-העם הלכו תלמידיו משה סמילנסקי, חיים וייצמן, שזרק נעל בהבל פיו על על התעשיה ("תעשיית הכפתורים"), על העיר ("שניפישוק"). בעקבות אחד-העם הלך מתנגדו, הפובליציסטן השמאלי יצחק וילנסקי, והגדיל הטולסטואי שבציונות א. ד. גורדון. אלה ראו את הגשמת האידיאל הציוני לא בעצמאות מדינית אלא בהפיכת רובו של העם היהודי למוז'יקים ולפלאחים.

לא כאן המקום להוכיח באיזו מידה הזיקו הדעות הפיסיוקרטיות של הצרפתית מהמאה הי"ח, הדעות הסלביאנופיליות של הנארודניקים הרוסיים מהמאה הי"ט, להגשמת הציונות. דעות אלה "הזניבו" את העליה. בדעות אלה יש לחפש את שורש השנאה של וייצמן, בן-גוריון ויתר ראשי הציונות הישנה, לתל-אביב עד היום הזה.

כוח הקליטה של החקלאות הוא מצומצם. לעומת זאת, אין גבול לכוח הקליטה של התעשייה והמסחר. ולא נעמוד על כך. עכשיו כבר ידועים הדברים. נעמוד על עוד נקודה ואף זה בקיצור נמרץ. בכל הארצות החדשות, הקולוניזטוריות, רוב רובה של האוכלוסיה מרוכזת בכרכים. זהו חזיון אופייני לארה"ב, לקנדה, לארגנטינה, ברזיל, דרום אפריקה, אוסטרליה, זלנד החדשה והיתר.  האוכלוסיה מרוכזת בכמה כרכים. ואותו חזיון אנו רואים גם במדינת ישראל. זאת היא המציאות.

ארץ-ישראל אפילו בתחומיה ההיסטוריים היא מצומצמת בשטחה. אין זאת ארץ מישור ראויה לשדות חיטה. החקלאות של ארץ-ישראל היא חקלאות לצורכי השוק העולמי. ארץ-ישראל, תודות למצבה הגיאוגרפי, היא ארץ המסחר. כאן מצטלבות דרכי היבשה, הים והאוויר בשביל העולם הישן של אסיה, אפריקה ואירופה. ואת האמיתות הגיאופיסיקלית והגיאופוליטית הזאת לא הבינו לא הנדיב, לא א. ד. גורדון, לא וייצמן ולא אחד-העם...

ג.

"העליה השניה"...עשר שנים בתולדות היישוב מאז מות הרצל (1904) והרבולוציה של השנה החמישית ברוסיה (1905) עד פרוץ המלחמה "הראשונה" (1914). ראשיתה של העלייה השניה באסונות והיא מסתיימת באסון. "העליה השניה" אינה רק מושג כרונולוגי. זהו ראשית-כל מושג תרבותי, שהטביע את חותמו על היישוב עד היום הזה, במידה גדולה מכפי שהטביעה חותמה כל עלייה אחרת. שני זרמים היו ב"עליה השניה": זרם אחד שלילי, שהיקשה על ההגשמה הציונית וזרם אחד חיובי, שהצעיד קדימה את הגשמתה. וראה פלא: קושרים קשרים לזרם השלילי ושוללים את הזרם החיובי. לכשמדברים על "העלייה השניה" סתם, מתכוונים ל"יער הרצל", להתיישבות הציונית על אדמת קרן הקיימת בבן-שמן, חולדה מזה, הקואופרטיב במרחביה ויסוד כנרת ודגניה מזה. מתכוונים ל"השומר", מתכוונים לעליית בחורים יהודים חדורי התורות השליליות הרוסיות הידועות. מה נשאר נכל אלה? חצי תריסר של ישובים פורחים אמנם, שהושקעו בהם מיליונים של מטבע קשה. מה חשיבות ישובים אלה בהקמת המדינה? מה כוח קליטתם של המונים?... והנה הציונות הרשמית הישנה, הפיסיוקרטית, הפסטורלית, קושרת כתרים להופעות אלו...

ברם, ב"עלייה השניה" הונחו היסודות, שבלעדם לא היתה קמה המדינה. הונחו יסודות הקליטה ההמונית. בתקופת העלייה השניה הוכיח משק ההדרים את יעילותו. האכר מהעליה הראשונה יצא מהאפוטרופסות הבארונית, הוא נהיה עצמאי במובן כלכלי, נוסד משק חקלאי על בסיס של יוזמה פרטית, המשק הזה הקים את "כרמל מזרחי" מזה ואת "פרדס" מזה. הוא הרחיב את האוכלוסיה במושבות,. בימי "העליה השניה" הוקמה הגימנסיה הראשונה והשניה בתל-אביב ובירושלים הוקם "בצלאל", נוסד הטכניון. העברית ניצחה בתור שפת השוק בהשיבה מלחמה שערה ליידיש מזה ולגרמנית מזה. ואחרון אחרון, יהודים "בעלי בתים", יהודים ענווים, לא אנשי "אני ואפסי עוד" מ"השומר", מ"פועלי ציון" והיתר, נעצו קנה על החולות שמצפון ליפו. נוסדה תל-אביב.

מהו כוח הקליטה של בן-שמן, חולדה, כנרת, דגניה, מרחביה מזה ושל פתח-תקווה ויתר המושבות מזה, ועל כולם – תל-אביב? שלוש הערים הגדולות במדינת ישראל: ירושלים הבירה הנצחית והאומללה, המבותרת, שהחלוקה הישנה עם הביורוקרטיה והסנובים המוצצים את לשדה, חיפה הנחנקת בזרועות הקומיסרים האדומים, ולעומתן – תל-אביב, שנוסדה על-ידי יהודים פשוטים, שלבם היה גס בתורת מארכס, טולסטוי וברוכוב. תל-אביב זו תוססת חיים ויצירה, הפורצת לדרום ולצפון – ניו-יורק של מלכות ישראל הגדולה!

 

חתימה: אב"א אחימאיר
עיתון: "חרות"
תאריך: 23.3.1960