כיצד נכתבת ההיסטוריה...

א'.

בשיחה פרטית עם כותב הטורים הללו פיתח ביאליק את הרעיון, שבעצם אין כלל וכלל היסטוריה אובייקטיבית. בהתלהבות דיבר ביאליק על נושא זה שעה ארוכה. הוא אמר: איש אינו יודע כיצד בעצם השתלשל מאורע זה או אחר. ביאליק הזכיר את המקרה עם אותו פרופסור, שביים בשעת הרצאתו קטטה בין שניים מסטודנטיו. כל אחד משאר הסטודנטים, שמסרו עדות על המקרה, מסר עדות שונה מזו של חבריו. ביאליק אמר, שכל מאורע היסטורי מקבל אותה הארה, שניתנת לו על-ידי דמיונו של ההיסטוריון.

דברים אלה של משוררנו ייראו בעינינו כנכונים אם נזכור, כיצד הוסברו מאורעות "אוקטובר" ומלחמת האזרחים (בבריה"מ) על-ידי ההיסטוריוגרפיה הרשמית. על המאורעות הללו כתבו וחזרו וכתבו. כשטרוצקי היה ראש הצבא האדום, ניתנה למאורעות הארה אחת, ואחר כך, כשטרוצקי ירד מגדולתו, ניתנה לאותם המאורעות הארה אחרת שונה מן הקודמת. מאז "אוקטובר" עברו כ"ה שנה, אבל במשך זמן זה באה ההיסטוריוגרפיה הרשמית לא פעם בהסברות ובהארות חדשות של המאורעות. מי עמד בראש במעמד "אוקטובר"? מי יצר את "הצבא האדום"? מי הוא האחראי הראשי לנצחון האדומים על הלבנים? על שאלות אלו ניתנו בכל פעם תשובות שונות מפי ההיסטוריה הרשמית. כל תשובה ניתנה בהתאם לעמדה שגדול זה או אחר תפס בשלטון.

ואם נעבור לתולדות הנאציונאל-סוציאליזם, נקבל אותה התמונה. עכשיו כותבים על ה"פוטש" המינכני של נובמבר 1923 אחרת מכפי שכתבו קודם. כל עוד עמד בראש ס. א. הקולונל ריהם, האירו את ה"פוטש" אחרת מכפי שהאירו אותו לאחר שריהם נרצח בידי היטלר או לפי פקודתו.

נזכרנו בכל זה עם קריאת מאמרו של א. גולומב - מאישי מפא"י ומראשי ההסתדרות הסוציאליסטית, - "ראשי פרקים בתולדות ההגנה", שפורסם בקובץ "מעשים ומגמות"  (פרקים מעבודת ירח העיון של ההסתדרות), שיצא בהוצאה הרשמית של מפא"י "עם עובד".


 

ב'.

כיצד מבארים בשמאל את הניגודים בין העליה "הראשונה" ל"שניה"? מר א. גולומב תולה, כמובן, את קולר הניגודים בעליה הראשונה: עליית בילו נתקלקלה בתקופת הפקידות הבארונית.  מר א. גולומב אינו חושש מלדבר על החבל במעונו של התלוי: אין הוא מציג לעצמו את בעיית הפקידות בתקופת העליה ה"שניה" וה"שלישית". אין עולה על דעתו, שמא הגל הביורוקראטי ההסתדרותי והסוכנותי הוא שהשפיע על הירידה המוסרית-הציבורית של העלייה החלוצית...

ובכן, בהתאם לפילוסופיה ההיסטורית של מר א. גולומב, היו בעוכריה של העליה הראשונה לא רק הביורוקראטיה הבארונית, אלא גם האדיקות הדתית וחוסר נאמנות לציון. העליה ה"שניה" היתה, כמובן, שמן-זית-זך, ומר א. גולומב מציין, שאנשי העליה ה"שניה" "גדלו באווירת המהפכה של שנת 1905". הכותב סותם ואינו מפרש את מהותה של אותה "אווירה". ה"קעמפערס" הללו העלו לארץ-ישראל את האווירה המעופשת של ה"יטים" ("ילדים טובים" – כך קראו בחוגי ה"בונד" אז למושג "חברהמאן" שלנו). ה"מזרח אירופיות" המופרזת מתקופת 1904-1914 גרמה להרעלת האווירה ביישוב עוד יותר מן הגרמניות המופרזת של ה"עליה החדשה". ה"רוסים" של אז אולי לא דיברו רוסית, הם עלו מ"תחום המושב" הז'ארגוני. זו היתה "רוסיות" ברוח ולא מן השפה ולחוץ בלבד. ה"מזרח אירופיות" ההיא שהועלתה ארצה מלפני שלושים שנה ויותר, צחנתה מורגשת ביישוב עד עצם היום הזה. "מזרח אירופיות" זו היא שגרמה לכך, שרוב העולים של אז הביטו על העבודה לא כעל עניין ציוני, לאומי, כלל ישראלי, אלא כעל עניין סוציאליסטי, מעמדי. ועל השמירה הביטו שוב לא כעל ענין ציוני וגו', אלא כעל המשך המלחמה במשטר הצארי, אלא שחזית המלחמה בצאר הרוסי הועברה מהומל לסג'רה.

מר א. גולומב מציין בצדק, ש"רעיון ההגנה בעלייה השנייה נתגלם ב'השומר'" (המדובר הוא על ה"הגנה" מתקופת "אוקטובר הראשון", סתיו 1905). ה"שומרים" לעתיד לבוא העלו עימהם את הקרע שקינן בלב רבים מאנשי-ההגנה מתחום-המושב. ה"חבר" מגן על רכושו וחייו של הבורגני היהודי מפני ההמון האוקראיני, וכאן בארץ מגן "השומר", חבר פועלי-ציון, על רכושו של "בועז" מפני הבדואי... "השומר" נוסד כבר בראשיתו מתוך קרע שבלב. מה פלא, אם קרע זה התעמק וגרם לבסוף להתפוררותו של "השומר"?

וכשרוצים לכתוב את תולדות "השומר", אין לפסוח על אישיותו של מיכל הלפרן. הוא איננו "בועז" ר"ל, ואינו מתנגד ל"תיאטר" כאנשי פתח-תקווה; גם הוא חדור הרוח ה"רוסית" הידועה. והנה איזו תהום בינו לבין ה"עליה השניה"! אפילו מר א. גולומב, השואף לגשר על פני תהום זה, אין בכוחו לעשות זאת. מה טראגי היה מיכל הלפרן באחרית ימיו בתקופת ה"עליה השניה"! הוא מצא את לחמו הצר בשמירה על הגימנסיה. הוא לא מצא את מקומו בקרב "השומר". כיצד קרה הדבר? כיצד ידע "השומר" בשוגג ומזיד להעיב על הטראגדיה של אדם יקר, שמיכל הלפרן שמו? במה חטא הלפרן לפני "השומר"? ודאי, היו כאן הבדלי גיל; היו הבדלי-אווירה: הלפרן עם הזכרונות שלו, מן האווירה הרוסית של שנות ה"שבעים" ואנשי "השומר" עם האווירה מן "השנה החמישית". מיכל הלפרן חלם על תנועת-עם ולא על "מחתרת" מלאכותית של מיוחסים. ומר א. גולומב רומז ואינו מפתח: "אפשר גם שהסתגלות 'השומר' לדרכי השכנים הערביים לא היתה לפי רוחו". מצוות "ובדרכיהם לא תלכו" לא היתה מצוות "השומר". אדרבה, "השומר" חיקה חיקוי של קופים ממש את הבדואים בלבוש, בדיבור ובאכילה. מרוסית בנוסח "הומל" קפצו לבדואית בנוסח ואדי פג'ז. "השומר" יצר לעצמו ז'ארגון יידישאי-ערבי מיוחד במינו. "השומר" שאף להסתגל לבדואים, אבל מיהודי "העליה הראשונה" ומכל שכן מיהודי "היישוב הישן" השתדל "השומר" להתרחק עד כמה שאפשר. ביחס ליהודים ש"השומר" מצא בארץ, נקטו בקו של "מלחמת המעמדות". על בני היישוב הכריזו כעל קלריקלים, לבאנטינים, בורגנים, מנצלים, שנוררים. אבל הבדואים, הצ'רקסים, הדרוזים וכו' וכו' נהפכו לאידיאל. אם אי אפשר להעלות ארצה את ה"מוז'יק", את ה"בוסיאק" הרוסיים, הרי מן ההכרח להסתפק ב"ארזאץ" הבדואי הנמצא בארץ.

ואולם לא רק מיכל הלפרן עמד מרחוק ל"השומר": "לא היה טרומפלדור אף פעם חבר 'השומר'", מציין מר א. גולומב ובצדק. ובכן, גדולי האידיאליסטים בתקופת "השומר" הצעיר, חולמי הצבאיות בישראל, מיכל הלפרן ויוסף תרומפלדור, היו זרים ל"השומר". זו היתה תנועה, שבראשה לא עמדו ההלפרנים, התרומפלדורים, אלא ה"ישראל שוחטים"...


 

ג'.

כפי שמר א. גולומב מציין בצדק, נמצא "השומר" ערב המלחמה במצב של התפוררות: יחס שלילי ל"צבר" (אז קראו לו "לבאנטיני"), ניגודים בין "השומר" לבין מפלגות "העלייה השניה" וניגודים בתוך "השומר" עצמו: ניגודים בין הפיסגה, הצמרת, לבין ה"עמך". לזרא היתה הקונספירציה המופרזת ללא כל הצדקה. מר ג. עומד על כל זה כלאחר יד. המלחמה החישה את פרוצס חיסולו של "השומר".

השמאל היהודי ירש מאבותיו שבעיירה את תכונותויו של "מושקה", לכרוע ברך לפני הפריץ. השמאל הציוני הצטיין תמיד בכשרון גדול של הסתגלות אל הגורם הנכרי, אל השליט הגויי. בה במידה שגדלה שנאתו ליהודים דתיים, בעלי רכוש או בעלי השקפה שונה, באותה מידה היה ותרן כלפי חוץ. כל זה מתאים לתורתו ולרוחו של הסוציאליזם, ולפי הפורמולה הידועה של "צימרוואלד": "את המלחמה האימפריאליסטית יש להפוך למלחמת אזרחים", כלומר: שלום כלפי חוץ ומלחמה בפנים האומה.

ה"משרד הארצישראלי", מפלגות הפועלים, "השומר", הסתגלו לעותומאניה בזמן המלחמה. ותיכף אחר שאת עותומאניה ירשה ממשלת המאנדאט, ידעו כל אלה או יורשיהם להסתגל לזר השליט החדש. ה"גימנזיסטים" הידועים, עם ה"גיסים" בראשם, נעשו קצינים עותומאניים כדי ליהפך לסרג'נטים בגדוד של הוד מלכותו. ומי לא הסתגל לעותומאניה? – לא הסתגלו ה,צברים" ה"לבאנטיניים".

עוד קודם המלחמה העולמית הראשונה קמו שני אירגונים שלא רצו לקבל על עצמם את הדיקטאטורה של "השומר", בעל ה"רובאשקות" הרוסיות וה"עבאיות" הבדואיות. קם אירגון "הנוטר", אשר לא רצה לקבל על עצמו את מרות האוליגרכיה מן "השומר". ב"הנוטר" השתתפו עולים חדשים וילידי הארץ כאחד. "הנוטר" התרכז בדרום. בראשו עמד יוסף לישנסקי בשומרון. קמו ה"גדעונים" עם אבשלום פיינברג בראשם.

בקרב ה"לבאנטינים" נתגלה בינתיים כוח אידיאליסטי עמוק. מרכזם היה בזכרון-יעקב, שעוד אחד-העם דיבר קשות נגדה. יחס הבוז מצד אנשי "העליה השנייה" כלפי ילידי הארץ גרם להחרפת היחסים ביניהם. מר א. גולומב מודה, ש"קנאת ה'גדעוני' ב'השומר' הביאה גם לידי התנגשויות ולדבר הזה היה אחר כך המשך חמור בימי המלחמה".

אבשלום פונה עורף ל"גימנזיסטים" ( ה"גיסים" לעתיד לבוא), שהלכו לעבוד בדגניה. סתם א. גולומב ולא פירש כמה זמן נמשכה תקופת עבודתם בדגניה זו... אבשלום "דיבר על לבנו שלא נלך לעבוד. מפני מה? – ראשית כל, מפני שצפויים לנו עוד תפקידים גדולים, כי אנחנו בני הגימנסיה העברית הראשונה, אנחנו יכולים לספק פקידי שלטון, עורכי דין וכו'"... ועוד טען אבשלום, אם להאמין לדברים שמר ג. החי שם בפיו של אבשלום פיינברג המת: "על ידי שהיהודים הולכים לעבוד עבודה פשוטה, הם משפילים את עצמם בעיני השכנים,. בעיה זו, שהוצגה על ידי אבשלום באופן ברור עדיין לא מצאה את פתרונה. ובמסיבות הנוכחיות אין אנו יכולים להתעכב עליה. בכל אופן, אחוז האיכרים והפועלים בקרב ידידי אבשלום גדול הוא מן האחוז בקרב חוגי גולומב.

ומאבשלום ליוסף לישנסקי. הוא לא היה שומר סתם, אלא שומר רוכב, ובכן מיוחס. ולמרות זאת "לא זכה להתקבל לאגודת 'השומר', בעיקר מפני הערכות שונות של אישיותו". הערכה אישית. מה יש יותר סובייקטיבי מזה? ואולם מה פלא, אם יוסף לישנסקי לא נתקבל ל"השומר"? הרי היה יליד מטולה ולא יליד "הומל".

למטרות הריגול לטובת הצד שלא היה אז השליט בארץ, התרכז "הנוטר" בדרום. "הם לא היו אמונים למדי על קונספיראציה". אם המדובר הוא על קונספיראציה, הרי אין מי שידמה לאלה שליבו את האש בקיץ תרצ"ג. אמנם, ניל"י "טריפה" היתה, אבל כספם של בני ניל"י, שנרכש בדמיהם, היה כשר בהחלט בעיני "השומר"... וכאן פותח מר גולומב צוהר להבנת סיבות הסיכסוך בין "השומר" לבין המפלגות. לא אידיאולוגיה היתה הגורם לסיכסוך, אלא הכספים שנרכשו ע"י ניל"י בדמם ממש. מר ג. מוסר במלאנכוליה לא על גורל אנשי ניל"י אלא על גורל הכסף: "העסקנים מסרו את הכסף על ידי אנשי 'השומר' וזה החליט לעכב את הכסף בידיו"... הסוציאליסטים שלנו ותרנים הם בכל השאלות זולת בשאלת-הכסף. לא אידיאולוגיות, לא פרינציפים, אלא הכסף הוא שגרם לסיכסוך בין "השומר" לבין "פועלי ציון", מפא"י לעתיד לבוא. "השומר" הוצא משורות פ"צ ומצידנו נוסיף, שכעבור עשר שנים גורשו אחרוני "השומר" מכפר-גלעדי... ואולם על פרק זה יודע פנחס שניאורסון לספר הרבה...

הרמה המוסרית של שליטי היישוב הופגנה למדי ביחסים לניל"י. תמורת הזהב שקיבלו מניל"י, הטילו חרם על אנשי ניל"י. בעלי המלונות והמסעדות הוזהרו, שלא יתנו להם לא מקום-לינה ולא צרכי-אוכל... ואולם לא די היה להם לשליטי הייושב בהטלת החרמות בימים ההם, אלא הם זורקים גם עכשיו שיקוצים על הקברים הקדושים של ניל"י: "יש יסוד לחשוב, שיוסף לישנסקי – מפני שלא החזיק מעמד או מפני שהיו לו מחשבות-נקם – עשה את הכל שלא להקל על היישוב העברי". מצפונם של ראשי "השומר" וראשי המוסדות לא היה בסדר כלפי ניל"י, ומכאן בא "היסוד לחשוב" וגו'. אבל לא צריך לחשוב, כי דבר זה ברור בהחלט! שליח "השומר" היה זה ששלח כדור בגבו של יוסף לישנסקי. אבל קלעי מצויין זה רק פצע אותו וע"י כך גרם לנפילתו של יוסף לישנסקי בידיו של התליין העותומאני... אלמלא כדורו של קין-"השומר", היה יוסף לישנסקי מצליח להימלט ואז לא היו כל "יסודות לחשוב". כמובן, מר ג. אינו מזכיר את הכדור של קין מן "השומר" שעל יד התנור במטולה. "יש יסוד לחשוב", שמר גולומב שכח את עניין הכדור הזה. ואם מר ג. שכח, הרי לנו להזכיר את הדבר.


 

ד'.

ומניל"י לגדוד.
אם בפרק ניל"י מתעסק הכותב, מר ג., בזריקת שיקוצים על קברי גיבורים וקדושים ומקדשי שם ישראל ברבים (לבוליט, איש סודו של רוזבלט, יש יחס אחר לראש ניל"י מיחסו של מרדכי הלל הכהן, למשל...), הרי בפרק על הגדוד מתעסק אותו הכותב בטשטוש תפקידו של יוצר הגדוד בהתנדבות הארצישראלית. אם תאמין למר א. גולומב, הרי תפקידם של רחל ינאית, א. גולומב, דב הוז, דוד סברדלוב ונוח סונין (מטעם "השומר") היה גדול מתפקידו של "איזה" ז'בוטינסקי. וכאן אפשר לראות את ההבדל באופי בין ז'בוטינסקי לבין גולומב, להבדיל. ב"מגילת הגדוד" משתדל הכותב לנפח ולנשא ולרומם את תפקידם של כל אלה שעזרו לו, ולו גם עזרה כלשהי..


אבל גם ג. מוכרח היה להודות, שכל עניין הגדוד נמצא תחת סימן-שאלה בחוגי השמאל. הן אז עמד האינטרנציונל לא במעמד "החזית השניה", אלא במעמד קדושת "צימרוואלד", גאנדי ומלחמת-אזרחים. גם מר ג. מציין, שאחדים מראשי ה"פועלים" הסכימו לגדוד כאילו כפאם שד לכך. וכך היה המצב בארץ-ישראל. בלונדון, בחוגי "החייטים" ה"מהוללים", היה המצב עוד יותר גרוע: הפרולטאריון הקדוש מווייטצ'פל נשמע לצ'יצ'רין וליטבינוב יותר משנשמע לז'בוטינסקי... ופרשת הטישטוש של תפקיד יוצר הגדודים נמשכת ע"י מר ג., ההיסטוריוגראף המפא"יי, עד הסוף. פרק ההגנה המשפטית של ז'בוטינסקי על אחדים מן החיילים שעמדו לפני משפט צבאי עם כל תוצאותיו, פרק זה אין לו מקום בהיסטוריה הרשמית המפא"יית. מר גולומב טישטש את תפקידו של ז'בוטינסקי ביצירת הגדוד העברי.

ואם טושטש תפקידו של ז'בוטינסקי ביצירת הגדוד ובטיפוחו, ועניין הגנתו על חיילי הגדוד, מה פלא אם טושטש תפקידו של ז'בוטינסקי במאורעות ירושלים בפסח תר"פ? הוויכוח הראשון בין ז'בוטינסקי לבין הסוציאליסטים היה, כידוע, בשאלת תל-חי. ז'בוטינסקי, כידוע, בירר בהחלט את עמדתו. מר גולומב בוחר לדלג על פרשה זו... ואף אחד מראשי מפא"י לא יצא להגנה על עמדתם בזמן תל-חי. כידוע, האשים אותם ז'בוטינסקי בהפקרת חייו של תרומפלדור וחייהם של חבריו. ולא נשאר לו למר ג. אלא להצטדק בפני שומעיו וקוראיו על עמדת "אחדות העבודה" על צידו של ז'בוטינסקי בתקופת עכו. פשוט מאוד, האופורטוניסטים נסחפו בעל כורחם בזרם ההתלהבות המאוחדת של היישוב כולו.

ולסוף, כדאי לציין את העמדה של חוסר-עמדה, את חוסר התפקיד שהיה לסוציאליסטים בימי מאי 1921 בהגנה על ירושלים, יפו, פתח-תקווה. את זו האחרונה הצילו, כידוע, אבשלום גיסין וחבריו ה"ליבאנטינים"... לעומת זה, ידעו הסוציאליסטים להפקיר את י. ח. ברנר בפרדסו של האפנדי, כשם שידעו קודם לכך להפקיר את תרומפלדור... במקרה ברנר לא היה מי שיזהירם מראש, כשם שעשה ז'בוטינסקי במקרה תרומפלדור...

 

*

היינריך הייינה הוא, כידוע, בעל השיר הלירי הנפלא "לורליי". הנאציונל-סוציאליסטים לא יכלו לזרוק את השיר, שנכנס לנשמת העם הגרמני כולו. מה עשו? הלכו והשכיחו את שם מחברו של "לורליי". מי הוא מחבר השיר הזה? – משורר אלמוני. את השיר "מדן ועד באר-שבע" חיבר כידוע, זאב ז'בוטינסקי. הסוציאליסטים שלנו לא יכלו לוותר על שיר נפלא זה. מה עשו? – השכיחו את שם מחברו...


ואם נעשה הכל, כדי להשכיח את ז'בוטינסקי המשורר, מה פלא אם משכיחים את ז'בוטינסקי יוצר הגדודים, את ז'בוטינסקי מגן-ירושלים?


חתימה: אב"א סיקרא
עיתון: "המשקיף"
תאריך: 18.9.1942