פגישות עם חיים ארלוזורוב

פגישות עם חיים ארלוזורוב

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, התקיימה פגישתי הראשונה עם ד"ר חיים ארלוזורוב, הי"ד,  בראשית 1926. היה זה בבאנקט שנערך אז על-ידי "הפועל הצעיר" לכבוד פרופ' מרטין בובר לרגל בואו לביקור בארץ. בבובר ראו אנשי צמרת "הפועל הצעיר" לא רק את חברם, אלא גם את האיש, שעתיד לרשת את הכסא הפנוי של א. ד. גורדון, שמת שנים אחדות קודם לכן.
אחרי מלחמת העולם "הראשונה" היה "הפועל הצעיר" מורכב משני חלקים. א. אנשי "העליה השניה" הארצישראליים, רובם ככולם עולי רוסיה, שקועים בתרבות עברית, אבל זרים בתרבות העולם הגדול. כאלה היו יוסף אהרונוביץ, נחום טברסקי, אליעזר יפה, יעקב רבינוביץ, יוסף שפרינצק, יצחק וילקנסקי ועל כולם – א. ד. גורדון. הזכרנו את השמות הבולטים ואולי שכחנו שם או שניים. ב. האינטליגנטים דוברי הגרמנית, רובם מפראג, ברלין ווינה, שהיו סוציאליסטיים מתוך טעמים מוסריים ואסטטיים. הסוציאליזם שלהם היה בלתי-קונקרטי. הם דגלו בסוציאליזם האנארכיסטי או באנארכיזם הסוציאליסטי של גאורג לנדאואר – היהודי הפיסיולוגי, שנרצח לאחר דיכוי הקומונה במינכן. בובר היה הרבי שלהם. ביניהם ראויים להיזכר הוולטשים מפראג ומברלין, הוגו ברמן, גרשום שלום וחיים ארלוזורוב, שהיה הצעיר בחבורה.
כארצישראלי וכמרכז-אירופי היה "הפועל הצעיר" פציפיסטי קיצוני וסלד מרעיון מדינת ישראל. בוועידת פראג התקיימה הפגישה בין שני פלגי התנועה. אבל סופם של הארצישראליים, שנבלעו ב"אחדות העבודה" של ברל כצנלסון, באמצעות מפא"י, ואילו רובם של ה"גרמנים" – סופם שפרשו מהמפלגתיות הוולגארית ויהיו לראשי "ברית שלום". רובם – פרט לארלוזורוב, שמצא את דרכו במפלגה, במפא"י.
משפחת ארלוזורוב היתה בת שני ענפים: ענף רומני שבאוקראינה וענף בוברויסק שבביילורוסיה. הצד השווה בהם – שניהם סיפקו רבנים וסוחרים. בבוברויסק חי מאיר ארלוזורוב, שכולם קראו לו מאירק'ה. היה זה טיפוס צבעוני למדי. היתה לו סמיכות לרבנות, אך לא ביררנו אם הצליח להשיג גם תעודת-בגרות כאקסטרן, כפי שהשיג סמיכות. אבל הרבנים שנתנו לו כתב-רבנות, סופם שהתחרטו. מאירק'ה יצא לתרבות רעה. ריננו אחריו, שהוא נוהג לסעוד צהריים במזנון של תחנת הרכבת. ולמה הרחיק לכת עד התחנה הרחוקה? – לשם הפגנת אפיקורסיותו קבל עם ועדה. ב"פברואר" 1917 אף פנה עורף לציונות ויהי חבר ה"מאוחדים", מין בריה סוציאליסטית יהודית טיפוסית כמפ"ם שלנו, שהיתה מורכבת משני פלגים, שרידי "השנה החמישית": הסיימאים וצ"ס (ציונים סוציאליסטיים – כלומר, טריטוריאליסטים סוציאליסטים). מאירק'ה הכריז שהוא סיימאי ומתנגד לטריטוריאליזם. וכל זה למה? – לבל יחשדו בו בשמץ של ציונות. אחרי אוקטובר אבד "עם כל הנערים" לקומוניזם ומאז נעלמו עקבותיו. מאירק'ה ארלוזורוב היה דודו של חיים ארלוזורוב.
אבל נחזור לביקורו של בובר בארץ בשנת 1926. ראשי "הפועל הצעיר" ערכו לו באנקט בדפוס "הפועל הצעיר". היה בבאנקט זה משום הפגנה כלפי "אחדות העבודה": "לנו היה א. ד. גורדון ועכשיו בובר, ומי לכם?" הייתי נוכח בבאנקט זה כאחד מצעירי המפלגה, שה"זקנים" תולים בהם תקוות. משהו משלי כבר פורסם אז ב"הפועל הצעיר", לגודל כעסו של ברל, בחזקת "בנים גידלתי ורוממתי והמה פשעו בי".
המדברים בבאנקט היו הזקן בחבורה, בובר, והצעיר בחבורה - צעיר תרתי משמע: צעיר בשנים וצעיר בתור ארצישראלי - הוא ארלוזורוב. שניהם דיברו גרמנית. ספק אם שניהם ידעו אז לדבר עברית שוטפת. בובר דיבר על ההוד המיוחד של הארץ, על סביבות ים המלח, שמוכרחות להוליד נביאים. השיב לו ארלוזורוב ברוח המאטריאליזם ההיסטורי: חשיבות הארץ לדידנו היא בשל היותה ארץ זבת חלב ודבש. אנו מתעניינים בכמות ליטרי החלב, שהפרה הגזעית יכולה לתת לנו. זה היה הרעיון שבנאום ארלוזורוב. כעסתי עליו בלבי בשל כך, ובאתי לכלל מסקנה, שהצעיר הזה מתחיל להסתגל.
אחר הנאומים בדפוס "הפועל הצעיר" הלכנו כולנו לבית נחום טברסקי שעל חוף הים. אז עוד טרם פרש טברסקי מעסקנות מפלגתית והיה איש המעש של "הפועל הצעיר". בבית טברסקי לא נאמו כי אם שוחחו. הפרות שבעמק היו רחוקות, והים שטוף אור הירח היה קרוב. אז נערכה ההכרה הרשמית ביני לבין ארלוזורוב. היינו כמעט בני גיל אחד, וותיקי "הפועל הצעיר" ראו בשנינו את יורשיהם. הוא שאלני על קרובו מאיר.
חודשים אחדים אחרי זה החלו הדיבורים על האיחוד של "הפועל הצעיר" עם "אחדות העבודה", איחוד שגרם ליצירתה של מפא"י. דוקא מקרב צעירי "הפועל הצעיר" קמה התנגדות לאיחוד. המתנגדים היו שלישיה: ארלוזורוב, משה זלצר וכותב השורות האלה. כעבור שנים מועטות נפרדו דרכי השלושה: ארלוזורוב נכנס והסתגל, זלצר נכנס ויהי חבר מפ"ם. לא ביררנו אם נשאר במפ"ם של "השומר הצעיר" או פרש ל"אחדות העבודה". והשלישי – "קיצץ בנטיעות ויהי לאחר"...
בקשר לשמועות על המו"מ בדבר האיחוד נפגשתי פעמים אחדות עם ארלוזורוב. שנינו התנגדנו לאיחוד עם "אחדות העבודה", הדוגלת בסוציאליזם המעמדי, הוולגארי. פגישה אחת, או אחדות, התקיימו בדירת ארלוזורוב בבית שברחוב הגליל (עכשיו רחוב מאפו). אז היה זה הצפון הרחוק של תל-אביב. נתקלתי בשתי גבירות: אחת זקנה ואחת צעירה – אמו של ארלוזורוב ורעייתו סימה. לא שוחחתי עימן. האם הפגינה את אי-התערבותה בעסקים הציבוריים והמשפחתיים של בנה האהוב. סימה הביעה ללא-אומר-ודברים את יחסה הבלתי-אוהד לביקור של טרדן מפלגתי. ספריית ארלוזורוב, העשירה למדי, היתה מורכבת ברובה מספרים גרמניים וגם אנגליים. בעיקר היו אלו ספרים בעלי תוכן מענייני דיומא. ביקורי אצל ארלוזורוב התקיימו בכוונה בבוקר, כדי שנוכל לשוחח בדרכו למקום עבודתו בתחנת הנסיונות שברחוב אחד-העם.
הצעתי היתה לשמור על "הפועל הצעיר" בתור מפלגת פועלים לא-סוציאליסטית. אמרתי לו, שלדידי זוהי השקפת-עולם. הוא ענה לי שלדידו זהו עניין של תכסיס בלבד. ליד מסעדת אלטשולר שבככר מגן-דוד נפרדנו. הוא המשיך בדרכו לתחנת הנסיונות, שממנה התפתח מכון וייצמן, ואני עליתי זו הפעם הראשונה למועדון הצה"ר, שהיה אז מעל מסעדת אלטשולר. וככה נפרדו דרכינו. ארלוזורוב נכנע לאופורטוניסטים יוסף אהרונוביץ ויוסף שפרינצק, והלך בעקבותיהם. בטבעו היה ארלוזורוב לא לוחם ולא אופוזיציונר. הוא לא היה מהפכן, אלא פוליטיקאי אופורטוניסט.
ארלוזורוב התבלט בכל מקום בו נמצא. ישנם שני טיפוסים של פקחים: פיקח באופן פרטי ופיקח באופן ציבורי. ארלוזורוב היה פיקח מהטיפוס השני. מה גרם להתבלטותו בגיל צעיר, בראשונה ב"הפועל הצעיר", במפא"י, ובאחרונה כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית? הן בעצם היה הוא ונשאר נטע זר בקרב ראשי המפלגות האלה, בני העליה ה"שניה", "אוסטיודן" לפי מקורם וחינוכם, וגדולים ממנו בעשר שנים לפחות. ברל אמנם חיבב אותו במובן ידוע, כי על כן היה קרובו של מאירק'ה... ובשיחות פרטיות עם מקורביו כינהו ברל בשם "לושק" (סייח). ארלוזורוב לא היה עצם מעצמותיהם של ראשי מפא"י, אך הם הרגישו צורך בו. מאז העליה ה"רביעית" החל הסוציאליזם הציוני לתפוס מקום מכובד במוסדות העליונים של התנועה הציונית. בני העליה ה"שניה" לא היו אנשי סאלון. לא ידעו באיזו יד יש לאחוז במזלג ובאיזו בסכין. איש מהם לא דיבר בשום שפה אירופית והיו נאחזים בכל "אירופאי" שנפל בתוכם. לכן היה קפלנסקי חבר ההנהלה הציונית, למרות שהיה בורוכוביסטן אדוק ולמרות העובדה, שברל כצנלסון שנא את אנשי בורוכוב עוד יותר מכפי ששנא את אנשי ז'בוטינסקי. באותו זמן שלטה הלשון הגרמנית בהסתדרות הציונית. נוצר אפילו דיאלקט גרמני מיוחד "קונגרס דויטש", שדגל בו אוסישקין, שמוניטין יצאו לכשרונותיו הלשוניים.
ארלוזורוב היה כמעט היחיד בצמרת מפא"י, ששלט שליטה מוחלטת בשפה הגרמנית וידיעתו זו הכשירה אותו להיות השליח של הציונות הסוציאליסטית במוסדות העליונים של הציונות. הן לא בכדי עברו ימי נערותו בברלין ולא בבוברויסק ובפלונסק. ארלוזורוב היה כעין שגריר מפא"י בהנהלה הציונית, אבל במפלגה עצמה, קל וחומר ב"הסתדרות", היתה השפעתו מועטה. לאחר שווייצמן לא נבחר בקונגרס ה-17 ליו"ר ההנהלה הציונית, נבחר ארלוזורוב בתור חבר ההנהלה. ואז החלו הרביזיוניסטים הארצישראליים לקרוא לו בשם "חיים השני". בישיבתו בהנהלה הציונית היתה חשובה כלפי היהודים ידיעתו בגרמנית, וכלפי האנגלים – ידיעתו באנגלית. ראשי ה"הסתדרות", קרי ברל כצנלסון, היו נוהגים לשלוח להנהלה הציונית "חבר מסופק", את שפרינצק איש "הפעל הצעיר", את קפלנסקי הבורוכוביסטן ואחר-כך את ארלוזורוב. רק לאחר הירצחו של ארלוזורוב נכנסו להנהלה בן-גוריון ושרתוק. כשנבחר ארלוזורוב להנהלה, היה משה שרתוק למזכירו. המזכירות היתה להלכה. למעשה הוטל על משה למסור דו"חים לברל על מעשיו של ה"לושק".
ארלוזורוב היה הטיפוס של "ילד פלא" באם להאמין לתעמולה של מפא"י "לאחר מעשה". הוא מיהר להתבגר בשני מובנים – משפחתי וציבורי. ברל סבר, שארלוזורוב "ישבור את ראשו" בהנהלה הציונית. ברל לא דאג ל"ראשיהם" של אנשים בלתי אהודים לו... מדוע לא נמלאו תקוות ברל במקרה זה? בזמן אחד, כמעט, עם העמדת ארלוזורוב בראש החלק הארצישראלי של הסוכנות, הועמד וואקופ בתור הנציב העליון של ארץ המנדט הבריטי. פרשת וואקופ היא פרשה סתומה לנו. טרם הופיע ההיסטוריון של ארץ-ישראל המנדטורית. היו נציבים אזרחיים (הבירוקרטים סמואל, צ'נסלור ומק-מייכל) והיו נציבים שנקראו מן הצבא (הגנראלים פלומר, וואקופ, גורט וקאניגהאם). בחוגים הציונים הרשמיים, שהיו פציפיסטיים, ראו בבירוקרטים נציבים רעים ובגנראלים נציבים טובים. בחוגים אלה יצאו מוניטין לוואקופ בתור "הנציב הטוב" בה"א הידיעה. לא בכדי החלו בזמנו הרדיפות של הצה"ר ושל "ברית הבריונים". לא בכדי קרתה בימיו עלילת הדם והחלו "מאורעות" תרצ"ו.
לעזרת וואקופ קמו שלושה "יהודים מלומדים": ד"ר שמריהו לוין, משה סמילנסקי וחיים ארלוזורוב. לוין פתח את הקריירה הציבורית שלו בתור "יהודי מלומד" ליד הנסיך סוויאטופולק-מירסקי, מושל "הצפון מערב" כפי שנקראו ליטא וביילורוסיה ברוסיה הצאריסטית. לוין סיים את הקריירה הציבורית שלו כעבור שלושים שנה בתור ה"יהודי המלומד" ליד הנציב העליון של פלשתינה (א"י). אם לוין היה בעיני ווואקופ המומחה לענייני הגלות, הרי סמילנסקי היה המומחה לענייני היישוב. סמילנסקי דגל בחקלאות והאנגלים לא היו מעוניינים בפיתוח תעשייה בארץ.
ארלוזורוב היה המומחה לציונות. ואין אנו יודעים אם לא הודות לו החל ה"רומאן" בין ממשלת המנדט לבין ה"הסתדרות". היה להם אויב משותף – הצה"ר, אבל אין אנו יודעים על תפקיד ארלוזורוב ברדיפת ממשלת המנדט את תנועת ז'בוטינסקי. אילו יכולנו לעמוד על יחסי וואקופ וארלוזורוב, אולי יכולנו להבין את הטראגדיה, שראשיתה בליל שבת כ"ג סיון תרצ"ג. התעודות המנדאטוריות גנוזות בלונדון. התעודות הסוכנותיות, במידה ונשתמרו, נמצאות בידי הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית. אולם בתקופתנו לא רק נעשתה היסטוריה, אלא גם הושמדה היסטוריה...

חתימה: אב"א אחימאיר
עיתון: "מעריב"
תאריך: 24.6.1955
הנוסח המובא כאן הועתק מכתב-היד