קורות חיים - האיש שהיטה את הזרם
ד"ר אב"א (ר"ת: אבא-שאול בן אייזיק) אחימאיר, סופר, עיתונאי והיסטוריון, היה מן האידיאולוגים הבולטים של תנועת ז'בוטינסקי, מייסד המחתרת האנטי-בריטית הראשונה בארץ "ברית הבריונים" והראשון שכינה את שלטון המנדט הבריטי "הכובש הזר".
הוא וחבריו היו ראשונים לפעול נגד הבריטים, ראשונים למאסר בארץ לאחר מאסר ז'בוטינסקי וחבריו ב-1920. בכך שימשו מופת ודוגמה למחתרות האצ"ל ולח"י, שקמו בעקבותיהם.
ד"ר אחימאיר נולד בכפר דולהי, ליד העיר בוברויסק שברוסיה הלבנה בשנת 1897. כציוני משחר נעוריו נשלח ב-1912 על ידי הוריו, לפי דרישתו, לארץ-ישראל ולמד שנתיים בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. בשובו לבית הוריו בבוברויסק, לחופשת הקיץ ב-1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. את לימודיו נאלץ להשלים ברוסיה.
ב-1917 השתתף בוועידת ציוני רוסיה בעיר פטרוגראד (סנט-פטרבורג) ועבר הכשרה בבאטום שבקווקאז, כדי להיות חלוץ בארץ-ישראל.
ב-1919 למד באוניברסיטת קייב וכעבור שנה עזב את רוסיה הקומוניסטית עקב הזוועות שהיה עד להן. לזכרו של האח האהוב מאיר, שנפל באותה שנה בקרב עם הפולנים, שינה את שם משפחתו מ-גייסינוביץ ל-אחימאיר.
את לימודיו האקדמיים המשיך באוניברסיטת לייז' בבלגיה ובאוניברסיטת וינה, בה הוכתר ב-1924 בתואר דוקטור לפילוסופיה. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת ב"שקיעת המערב" של שפנגלר. באותה שנה חזר ועלה לארץ-ישראל.
מ"הפועל הצעיר" לתנועת ז'בוטינסקי
בארבע השנים הראשונות היה איש "הפועל הצעיר", ספרן מטעם ועדת התרבות של הסתדרות העובדים הכללית בזכרון-יעקב, מורה בנהלל ובגבע. פירסם מאמרים ב"הארץ", ב"דבר", ב"קונטרס" וב"הפועל הצעיר" ובהם מבצבצת ראשית ביקורתו הנוקבת, שבה התפרסם כל כך, על המצב בארץ ובציונות וכן על תנועת הפועלים שעדיין היה חבר בה.
את התפנית האידיאולוגית-פוליטית הסופית חולל בתחילת 1928, כאשר יחד עם אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין, היה בין מקימי גוש העבודה הרוויזיוניסטי והצטרף לתנועת ז'בוטינסקי. עד מהרה היה לאחד ממנהיגיה ומורי דרכה של התנועה הרוויזיוניסטית, ראש האגף המאכסימליסטי בתוכה ומאישי הרוח החשובים שלה.
עתה נתפרסמו מאמריו בעיתון התנועה "דאר היום" ובהם בין השאר סדרה בת שמונה מאמרים (1928) תחת הכותרת "מפנקסו של פשיסטן" כאשר הפאשיזם עדיין לא התגלגל למה שהיה מאוחר יותר, בשנות השלושים.
"חזית העם" נגד ה"אוקופנט הזר"
בשנת 1930 הקים את מחתרת "ברית הבריונים" (ברית ציונים מהפכניים), על שם מגיני הבירה בימי בית שני, שיזמה פעולות הפגנתיות נגד המנדט. הראשונה שבהן התרחשה ב-9 באוקטובר 1930 וכוונה נגד סגן שר המושבות הבריטי, דרומונד שילס, בביקורו בתל-אביב. היה זה גילוי המרי הראשון ביישוב היהודי נגד הבריטים וכתוצאה מכך נאסר אחימאיר בפעם הראשונה בארץ.
בעקבות ההפגנה נגד שילס אירגנו ה"הבריונים" עוד כמה פעולות הפגנתיות, ויצאו נגד מיפקד האוכלוסין. אחימאיר נאסר כמה פעמים וישב בבתי הכלא ביפו, בעכו ובירושלים.
יחד עם ייבין ייסד אחימאיר וערך את עיתון המאכסימליסטיים בתנועה הרוויזיוניסטית "חזית העם", שתקף בחריפות את השלטון הזר ואת ההנהגה הרשמית, הסוציאליסטית, ביישוב היהודי, בנסיון להניע את הציבור, ובעיקר את בני הנוער, לפעולות אקטיביות נגד שלטון המנדט. באותן שנים גם ניסח אחימאיר כמה מן הכרוזים החריפים של ה"ברית" נגד "ממשלת חברון" ונגד השאננות ביישוב היהודי.
ז'בוטינסקי: "מורנו ורבנו"
במאמרו "על אוואנטוריזם"(1932), בעקבות הפגנתם של אב"א אחימאיר וחבריו באוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים נגד הכוונה להקים "קתדרה לשלום בינלאומי", כתב זאב ז'בוטינסקי:
"צעיר מיוחד חי בארץ-ישראל, אב"א אחימאיר שמו. צעיר משכיל הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב כשרון והוגה-דעות מעמיק. עוד עתיד הוא למלא תפקיד בענייני-עולם שלנו, תפקיד חשוב, כי הוא שייך לאותו סוג בלתי-שכיח של אנשים הסבורים, כי לא מן התועלת הוא 'למחות' נגד עניין רע לעניין רע יש להפריע. להפריע בפועל, או למצער, לנסות ולהפריע, בלא לעשות חשבונות רבים בדבר כוחך, אם כבר חזק אתה או כי עודך חלש. משום שהוא סבור, כי רק בדרך הנסיונות גדלים הכוחות, רק בדרך הפעולה נעשים, בסופו של דבר, חזקים.
"אב"א אחימאיר היה מנהיגם של אותם הצעירים בתל-אביב שערכו הפגנה נגד מיסטר שילס בעת ביקורו החביב מיד אחרי הפוגרום של 1929; אב"א אחימאיר היה זה, שהמשטרה אסרה אותו והיכתה אותו ברחוב אלנבי בתל-אביב אחרי ההפגנה נגד המיפקד; אב"א אחימאיר שוב יושב בבית הסוהר משום שהוא השתתף ב'אוואנטורה' לכבוד אדון נורמן בנטביטש. פריסת שלום לך מרחוק, אב"א אחימאיר, מורנו ורבנו!"
"ברית הבריונים" של אחימאיר היתה גם הראשונה שפעלה ביוזמתו נגד הגרמנים הנאצים, כאשר במאי 1933 הורידה את הדגלים עם צלבי הקרס מתורני הקונסוליות הגרמניות בירושלים וביפו, ואירגנה חרם נגד סחורות גרמניות.
"הנאשם השלישי" במשפט רצח ארלוזורוב
כאשר נרצח על שפת הים בתל-אביב המנהיג הציוני-סוציאליסטי חיים ארלוזורוב ביוני 1933, פרצה עלילת דם של השמאל נגד התנועה הרוויזיוניסטית בכלל ונגד "ברית הבריונים" בפרט. אחימאיר נאסר יחד עם אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט והיה ל"נאשם השלישי" כמסית לרצח, כביכול.
הוא זוכה מהאישום עוד בטרם החל משפטו, אך למרות זאת נותר בכלא ופתח בשביתת רעב שנמשכה ארבעה ימים. היא הופסקה בהשפעת הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאף פירסם מודעת ברכה מיוחדת ל"סופר יקר אב"א אחימאיר", על ההכרה בצדקתו.
ביוני 1934 נפתח משפטו של אחימאיר כמארגן "אגודה בלתי חוקית". הוא נדון ל-21 חודשי מאסר וישב במאסר בתא 19 בכלא המרכזי בירושלים עד אוגוסט 1935. מאסרו שם קץ לתנועת "ברית הבריונים", אך אש המרד הוצתה. בהשראת אחימאיר ו"ברית הבריונים" קמו ופעלו מחתרות האצ"ל ולח"י.
בצאתו לחופשי נשא אחימאיר לאשה את קרובתו סוניה לבית אסטרחן והתמסר לכתיבה ולמחקר. מאמריו בעיתון "הירדן" הביאו שוב למעצרו יחד עם חברי אצ"ל ופעילים רוויזיוניסטיים בולטים נוספים בכלא עכו בסוף 1937, שם ישב כשלושה חודשים.כמה ממאמריו צונזרו בידי הצנזור הצבאי הבריטי.
"אנטימא" ו"רקב ביעקב"
אב"א אחימאיר פירסם אלפי מאמרים בנושאים פוליטיים-אקטואליים, ספרותיים, הגותיים והיסטוריים - בעשרות שמות עט, רובם בביטאוני הצה"ר (מ-1938 - "המשקיף") ותנועת החרות (מ-1948 - "חרות"). ברבים מהם - בעיקר במדורים "אנטימא", "רקב ביעקב" ו"אחוות עמים" - תקף בחריפות, בסגנונו המיוחד והאופייני, את הסוציאליזם והקומוניזם העולמי והיהודי. כתיבתו השנונה ועמדותיו החד-משמעיות והבהירות ריתקו אליו המוני קוראים, גם מהמחנה הפוליטי היריב.
לאחר קום המדינה היה אחימאיר חבר מערכת היומון "חרות" בתל-אביב וכן חבר מערכת האנציקלופדיה העברית בירושלים, שבה פירסם (בחתימת א. אח.) עשרות ערכים מדעיים חשובים, בעיקר בתחומי ההיסטוריה והספרות הרוסית. בין הערכים שכתב לאנציקלופדיה: "היטלר", "דוסטוייבסקי", "תולדות רוסיה", "ארצות השפלה", ו..."דגניה".
בשנותיו האחרונות התבטא ד"ר אב"א אחימאיר בכתב ובעל-פה על הצורך "לארוז את המזוודות". הוא נפטר מהתקף לב פתאומי בערב שבועות תשכ"ב (6.6.1962) בדירתה השכורה של בתו זאבה ברח' טורטשינר 3 קומה א' ברמת-אביב, בעת ששיחק עם נכדתו עדה, והוא בן 65 בלבד. הוא הגיע לדירה בטיול רגלי מביתו ברמת-גן.
"האוניברסיטה עוד לא נבנתה אז, היו שם שדות פרחים, הלכתי לחנות הירקות ושמחתי לראות את אבא הולך לקראתי ולתת לו ביכורי ענבים. כמה ימים קודם הוא היה חולה ועתה בא לבקר את עדה, לשחק אתה. היו בדירה שני חדרים, וחשבתי בלבי, כמה אני מאושרת... הייתי בחדר אחד ואילו הוא שיחק וצהל עם הילדה בחדר השני, ואז איבד את ההכרה..." - סיפרה זאבה. "ריצ'י הזעיק מיד רופאה, היא נתנה לו זריקה כדי להעירו, ואז אמרה: מאוחר מדי"...
עוד באותו יום התפרסמה הידיעה על כך ב"מעריב". הכותרת הראשית ב"חרות" למחרת זעקה: אב"א אחימאיר איננו. מאמרי הספד נרגשים פורסמו למחרת ב"חרות" (אייזיק רמבה), ב"מעריב" (שלום רוזנפלד) וב"ידיעות אחרונות" (ד"ר הרצל רוזנבלום).
בהלווייתו שיצאה מבית ז'בוטינסקי בתל-אביב לבית העלמין נחלת יצחק השתתפו אלפי איש ובהם חבר נעוריו מבוברויסק, יו"ר הכנסת קדיש לוז מראשי מפא"י, וראשי תנועת החרות. מסע ההלוויה נע דרך רחובות המלך ג'ורג' ואלנבי והתעכב ליד בית הכנסת הגדול. דברי פרידה נרגשים על הקבר הטרי נשא רב האסירים, ר' אריה לוין.
ספרים, רחובות ובול דואר
מלבד אלפי מאמריו נתפרסמו בחייו של אחימאיר שלושה ספרים מפרי עטו: "רפורטאז'ה של בחור ישיבה" (יומן בית הסוהר), שראה אור ב-1946 - ובמהדורה נוספת על ידי משרד הביטחון ב-1986 (וכן ברוסית, 1996) - ושני כרכי הגיגיו: "עם קריאת הגבר" (1957) ו"יודאיקה" (1960).
לאחר מותו הוקם הוועד להוצאת כתבי אחימאיר, ובמסגרתו ראו אור עד כה ששה כרכים מכתביו: "הציונות המהפכנית", "המשפט", "ברית הבריונים", "מותו של יוסף כצנלסון, לאחר האהבה, לאחר השנאה", "אטלאנטידה או עולם ששקע", "עין הקורא".
כמו כן ראו אור שלושה ספרים על אודותיו: "השניים, קובץ מאמרים אקטואליים" (אב"א אחימאיר ויהודה מרגולין, 1981), "אחימאיר ובית"ר" (1982, בעריכת יוסף קיסטר) ו"האיש שהיטה את הזרם" (1987, בעריכת יוסף נדבה).
על שמו של אחימאיר נקראו רחובות בשלוש-עשרה ערים בישראל: ירושלים (בשכונת נוה יעקב), תל-אביב (הרחוב הראשי ברמת אביב ג'), רמת-גן (בשיכון הוותיקים, בסמוך לביתו), בני-ברק, חדרה, נתניה, רמלה, לוד, ראשון-לציון, אשדוד, אשקלון, גדרה ובאר-שבע, וכן ככר וחורשה בהרצליה.
בול דואר הנושא את דיוקנו הופיע בנובמבר 2002, במסגרת סדרת הפובליציסטים שכללה גם את: משה ביילינסון, את ר' בנימין ואת ד"ר ישראל אלדד.
ביוני 2008 הושלמה הקמת "בית אבא" הארכיון של אב"א אחימאיר ומשפחתו, ומחתרת "ברית הבריונים" האנטי-בריטית - בדירתו בשיכון הוותיקים רמת-גן שבה התגורר בעשור האחרון לחייו. אלפי מבקרים פקדו את המקום בעשור ויותר שחלף מאז, שמעו על האיש, קורותיו ופועלו, וכן כמה עשרות חוקרים, שביקשו חומר שמעניין אותם. רבים מהם כתבו את רשמיהם בספר האורחים.