ציונות הברזל: אחימאיר, אצ"ג ומייסדי האצ"ל / מאת: פרופ' אריה נאור (31.05.2011)

ציונות הברזל: אחימאיר, אצ"ג ומייסדי האצ"ל

גל הטרור הערבי המכונה 'מאורעות תרפ"ט' שטף את הארץ והפיל חללים ביישוב היהודי בקיץ 1929 ויסודו בפולמוס שנמשך מאז יום הכיפורים של שנת תרפ"ט על זכותם של היהודים להתפלל כהלכה ברחבת הכותל המערבי, דהיינו תוך הצבת מחיצה בין גברים לנשים ברחבה. בעצם הצבת המחיצה ראו הפרה של הסטטוס קוו בענייני דת ופירשוה כניסיון של היהודים להשתלט על מסגד אל-אקצה.  במשך חודשים ארוכים ניטש פולמוס כפול, פולמוס יהודי-מוסלמי ופולמוס פנימי ביישוב היהודי, שנחצה בין ימין לשמאל בשאלת ערכו הלאומי של הכותל. על רקע זה נערכה בתשעה באב הפגנה של צעירי בית"ר ליד הכותל, בתביעה לחופש פולחן ליהודים. למחרת הפגינו המוסלמים וכעבור שבוע השמיע אמין אל-חוסייני, מנהיגם של ערביי הארץ שלימים חבר להיטלר בעת מלחמת העולם השנייה, נאום הסתה בתפילת יום ששי בהר הבית ואלפי מוסלמים זועמים החלו לפרוע ביהודים פרעות שהתפשטו בכל הארץ.

בכמה מקומות התגוננו היהודים, בעיקר בפעולות ארגון ההגנה, ואף הצליחו להדוף את הפורעים. אך במקומות אחרים לא היה ליהודים כוח מגן כלשהו והם נטבחו באכזריות. לא זה המקום לסכם ולנתח את מה שאירע באותם 'ימים אדומים של פרעות ודמים' כפי שתיארם אברהם שטרן (יאיר) בשירו 'חיילים אלמונים'. נציין רק את הסטטיסטיקה: שבוע ימים נמשך גל הפרעות, עד שדוכא בידי הצבא הבריטי. 133 יהודים נפלו חללים ועוד 339 נפצעו, שלא לדבר על הנזקים הכבדים לרכוש. הערבים איבדו 116 איש ועוד 232 פצועים. רוב חלליהם היו מיריות הצבא, וקצתם מפעולות ההגנה.

כשוך גל הטרור עסקו חוגים שונים ביישוב בהפקת לקחים ממה שאירע. היה ברור שיש צורך בקיומו של כוח מגן המסוגל למלא את תפקידו. 'לא ייתכן שאנו נהיה כל הזמן בארץ תחת חסות כידונים זרים', אמר דוד בן-גוריון, אז – המזכיר הכללי של ההסתדרות, וארגון ההגנה היה כפוף בימים ההם לארגון העובדים. אולם לא הייתה תמימות דעים בדבר הגדרת התפקיד. ארגון ההגנה ראה את עצמו כמיליציה עממית וראשיו סברו שיש להיערך לקראת האויב בתוך היישובים ולנקוט טקטיקה של התגוננות בלבד. בעקבות מחלוקת על גישה זו התפלג סניף ההגנה בירושלים והוקם הארגון הצבאי הלאומי, בפיקודו של אברהם תהומי. יחד אתו עזב דוד רזיאל את שורות ההגנה. חבורת מפקדים ופעילים צעירים, בתוכם אברהם שטרן, חיים שלום הלוי, אברהם קריצ'בסקי ואחרים גיבשה תורת ארגון ותורת לחימה אקטיבית בשנות השלושים הראשונות. עוד נשוב לדבר בהם. תפיסתם העקרונית הייתה שיש להיערך למלחמה בין היהודים לערבים בארץ ישראל. ההישענות על הבריטים לצרכי הגנה נראתה בעיניהם חרפה לאומית, והם גמרו אומר לגול את החרפה הזאת מעל העם. לפיכך לא ארגון מילי ציוני ביקשו להקים, אלא ארגון צבאי של ממש. לא בכדי נתנו לארגונם את השם 'הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל'.

"האוקופאנט הזר" בארץ-ישראל

עוד לפני כן הקימו שלושה אינטלקטואלים שהתאכזבו מתנועת העבודה גוף מחתרתי אזרחי, שמיקד את ביקורתו בשלטון הבריטי בארץ, והגדירו את השלטון הבריטי – לראשונה בתולדות היישוב והתנועה הציונית – 'אוקופאנט זר', כלומר 'כובש זר'. מהגדרה נועזת זו התבקשו מסקנות מרחיקות לכת. שלטונו של כובש זר אינו שלטון לגיטימי; נגד שלטון בלתי לגיטימי מותר, ואף צריך, להתקומם – וזה היה המסר שנבע מן ההגדרה החדשנית, הראשונית, של ההיסטוריון והוגה הדעות ד"ר אב"א אחימאיר, שיחד עם המשורר אורי צבי גרינברג והסופר ד"ר יהושע השיל ייבין הקימו קבוצה מחתרתית קטנה ופעילה, היא 'ברית הבריונים'. זמן קצר פעלה עד שפסקה עקב מאסרו של אחימאיר בעקבות רצח ארלוזורוב ועלילת הדם שהוטחה בו ובשני הנאשמים האחרים באותו משפט, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. לבסוף כולם זוכו, כידוע, אך אחימאיר, הראשון שזוכה במשפט, נותר במאסר בשל פעולותיה של ברית הבריונים. מפא"י, ובמיוחד בן-גוריון, הפיחו כלפי אחימאיר שנאה בלי גבול, ובאמצעותה ביקשו לחזק את מעמדם הפוליטי. בלשון אקדמית נוכל לטעון שזאת הייתה שנאה אינסטרומנטאלית. אך לא ברצח ארלוזורוב וספיחיו נעסוק הערב.

את השם 'ברית הבריונים' הציע אצ"ג, זכר לקנאי ירושלים בשלהי ימי הבית השני. אחימאיר בא לכלל מסקנה שיש צורך בהתנגדות אקטיבית לשלטון הבריטי המפר את התחייבויותיו לציונות. זכות ראשונים עומדת לו הן בהגדרת שלטון המנדט 'כובש זר', הן בהסקת מסקנה אופרטיבית מהגדרה זו – ראשיתה של התנגדות, בדיבורים ובמעשים. לכאורה היו אלה מעשים קלים – הפגנות, מחאה, הפצת כרוזים, כתיבת מאמרים. למעשה בכך נזרע זרע ההתנגדות לשלטון הזר, עשר שנים לפני שהחל מנחם בגין לדבר על 'הציונות הצבאית' בפולמוסו עם ז'בוטינסקי בכינוס בית"ר בוורשה. בהנהגתו של אחימאיר יצאו חברי ברית הבריונים להפגין נגד ביקורו של סגן שר המושבות בממשלת בריטניה, דרומונד שילס,  וזה היה גילוי המרי הראשון מצד יהודים נגד השלטון הבריטי. בכרוז שהפיצו המפגינים נאמר שנציגי בריטניה 'באו לכרות קבר לציונות, להקים פה פרלמנט ערבי, הצעד הראשון לעצמאות הערבית ולעבדות היהודית בארץ'. את הכרוז חתמה הקריאה: 'תחי מלכות ישראל בציון!'

אחר כך הפגינו נגד מיפקד האוכלוסין שיזמה ממשלת המנדט, משום שהיה בכך כדי לקבע את יחסי הכוחות הדמוגרפיים בין יהודים לערבים ולהבטיח את הרוב הערבי בארץ, וכך לא תוקם מדינת היהודים. הם הורידו את דגל צלב הקרס מבניין הקונסוליה הגרמנית, ולהבדיל הם תקעו בשופר בכותל המערבי במוצאי יום הכיפורים, למרות צו השלטון, וכמה פעמים נעצרו והועמדו למשפט. אך בעיקר עסק אחימאיר במה שידע לעשות היטב, טוב מרבים, והוא כתיבה פובליציסטית ועריכת עיתונים. הנה, כך כתב אחרי מאורעות תרפ"ט:
כיום נותנת לנו הציונות הזדמנות שלא ליהרג לשווא, כי אם למען אידיאל, וזהו אחד הסימנים המובהקים שאנו מתחילים להיות עם בריא. רק הודות לציונות אנו חדלים מלהיות עם גלות. אנו מתחילים להיות עם ככל העמים – עמים שזכו מחדש בעצמאותם.
על הנוער היהודי לדעת זאת. בעתיד הקרוב יידרש ממנו הרבה, ואולי אפילו הקרבת חיים, אך אשרי הדור שזכה לכך. לעתיד לבוא יביטו בו מתוך קנאה והערצה.

לא קדושים – אלא גיבורים

מוטיב ההקרבה היה למוטיב מרכזי באידיאולוגיה וברטוריקה של ציונות הברזל, כפי שנראה מייד. אין פלא בדבר. גם תנועות שחרור לאומי באומות העולם פיתחו מיתולוגיה של הקרבה, מרטירולוגיה והירואיזציה של המאבק הלאומי. אחימאיר ההיסטוריון היה ער לכך ונתן להשוואה זו ביטוי במאמריו. על ערכה של העמידה בכוח הנשק מול הפורעים כתב אחימאיר: 'לא קדושים נחוצים לנו, כי אם גיבורים. לא חברון, כי אם – תל חי!'

תל חי היה סמל מאחד ומפלג גם יחד ביישוב. הכל העריצו את יוסף טרומפלדור, מימין ומשמאל, ומתוך ההערצה והבניית מיתוס תל חי כסמל לאומי נתחזק גרעין המחלוקת. לא הרי תל חי של השמאל, סמל העבודה והשיבה לחקלאות, כהרי תל חי של הימין, סמל ללחימה ולעמידה בכוח הנשק על משר הזכויות הלאומיות. ולא הרי גדוד העבודה על שם יוסף טרומפלדור כהרי ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור, בית"ר. אפילו את שמו של הגיבור אייתו בדרכים שונות, אלו כתבו טרומפלדור בטי"ת ואלו בת"ו, למען יתאים האיות לשמה של עיר המבצר של בר-כוכבא. מייד נשוב למורשת בר-כוכבא ולמקומה המעורר והמפעיל את רוח הנוער הבית"רי, שתל-חי הייתה לו סמל וסיסמה וברכת שלום.

מאמרים רבים כתבו אחימאיר וחבריו נגד התבוסתנות ביישוב, נגד 'ברית שלום' ונגד תנועת העבודה והמדיניות שניהלה. בימים ההם כתבו בעיתונים ברצינות וקראו בהם בכובד ראש, והסגנון שבאופנת הימים ההם היה לא אחת חריף ומוגזם, כדי לעורר עניין ולהסב את תשומת ליבם של הקוראים למסר. השילוב שבין הפובליציסטיקה ובין ההפגנות, שלמעשה היו צעדים ראשונים של מרי אזרחי, עיטרו את אחימאיר בהילה במחנה הרוויזיוניסטי ובקוצים במחנה העבודה. זאב ז'בוטינסקי כתב עליו בהערכה רבה: 'צעיר מיוחד במינו חי בארץ ישראל, אבא אחימאיר שמו. צעיר משכיל מאוד הוא, יודע לשונות רבות, פובליציסט רב כשרון והוגה דעות מעמיק. עוד עתיד הוא למלא תפקיד בענייני עולם שלנו, תפקיד חשוב, כי הוא שייך לאותו סוג בלתי שכיח של אנשים, הסבורים כי לא מן התועלת הוא למחות נגד עניין רע – לעניין רע יש להפריע, להפריע בפועל, או למצער לנסות להפריע, בלי לעשות חשבונות רבים בדבר כוחך...משום שהוא סבור כי רק בדרך הנסיונות גדלים הכוחות, רק בדרך הפעולה נעשים, בסופו של דבר, חזקים... פריסת שלום לך מרחוק, אבא אחימאיר, מורנו ורבנו!'


אכזבה מהשמאל הציוני

אף על פי שלא גרס כאחימאיר שהשלטון הבריטי הוא 'כובש זר', אף על פי כן העריך ז'בוטינסקי את הפעולות שעשו אחימאיר וחבריו נגד 'העניין הרע' – התנכרותה של ממשלת המנדט להתחייבויותיה. בעניין אחד חלק ז'בוטינסקי על אחימאיר בכל תוקף, והוא היחס לפאשיזם האיטלקי בשנת 1928. אחימאיר פרסם בעיתון 'דואר היום' בערכית איתמר בן-אב"י כמה מאמרים שהוכתרו 'מפנקסו של פאשיסטן'. כאמור זה היה בשנת 1928, לפני עליית הנאצים בגרמניה. בימים ההם נחשבו מוסוליני ותנועתו מחסום בפני התפשטות הקומוניזם הסטליניסטי באירופה, גם צ'רצ'יל נטה לכך וזמן מה נתפס גם אחימאיר להערכה זו, עד שנוכח שהפאשיזם נעשה, כדבריו, 'לאומנות צרת עין'; ולימים כתב שבשנת 1929 'בא ז'בוטינסקי וריפא אותי בהחלט ממחלת נוער זו'. את השמאל לא שכנע, כמובן, אך זה כבר עניין החורג ממסגרתה של הרצאה זו.

כאמור את השם 'ברית הבריונים' נתן לקבוצת הפעילים  המשורר אורי צבי גרינברג. גם הוא הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי מתוך אכזבה מהשמאל הציוני, וגם הוא היה מזועזע ממה שאירע בגל הטרור של 1929. שיריו הלמו בקוראיהם כפטיש ופילסו את הדרך לאצ"ל בשנות השלושים. הנה דוגמה מתוך הפואמה 'אמת אחת ולא שתים':
רבותיכם לימדו: ארץ בכסף נקנית.
קונים את הניר ותוקעים בו מעדר.
ואנוכי אומר: אין ארץ בכסף נקנית
ובמעדר גם חופרים וקוברים את המת.
ואנוכי אומר: ארץ נכבשת בדם.
ורק הנכבשת בדם, מקודשת לעם
קדושת הדם.
ורק ההולך אחרי התותח בשדה,
זוכה כן ללכת אחרי מחרשתו הטובה
על זה השדה שנכבש.
המשורר הציג כאן אנטי תיזה לאידיאולוגיה של ההסתדרות הציונית ולפוליטיקה של היישוב בימים ההם: לא הבלגה, לא עוד דונם ועוד עז, לא גאולת הקרקע בכסף, שהרי 'אין ארץ בכסף נקנית' ובלי כיבוש בדם לא יהיה עתיד גם להתיישבות. מוטיב הדם והאדמה הופיע גם בפובליציסטיקה של אחימאיר: 'באנו לארץ הזאת לא רק כדי לעבדה', כתב, וכי לא עובדים המוני בית ישראל בניו-יורק וברוסיה ובארגנטינה? אלא שמדינה יהודית לא תקום שם, כי לא זכות העבודה ומכל מקום לא זכות העבודה לבדה מקנה לעם מדינה... תל חי היא בית היוצר של המדינה'.

היקשים לוגיים ואנלוגיות היסטוריות

ההבדל בין אחימאיר ובין אצ"ג אינו בתוכן המסר, אלא באפקט הרטורי שלו. אחימאיר מתקשר עם קוראיו בהנמקה רציונלית, תוך ביסוס עמדתו על לקחי ההיסטוריה הכללית והיהודית. הוא מבקש לשכנע בתוקף הרציונלי של עמדתו. הרטוריקה שלו בנויה על היקשים לוגיים ועל אנלוגיות היסטוריות. מפעם לפעם הוא מציג שאלה רטורית כאמצעי שכנוע, כמו בדוגמה שהבאנו זה עתה: 'וכי לא עובדים המוני בית ישראל בניו-יורק וברוסיה ובארגנטינה?' בכך ביקש לשלול את האידיאולוגיה של תנועת העבודה הציונית, שאותה עזב באכזבתו מהסוציאליזם, אידיאולוגיה שלפיה בעבודה ובהתיישבות ובבניין חברה צודקת תשיג הציונות את מטרתה. אחימאיר הפנה את המבט לחוסר התוחלת שבדרך זו, והוסיף על כך את המסקנה המתבקשת מעיון בהיסטוריה הכללית: היא אינה ליניארית, ייתכנו בה התקדמות ונסיגה, עליות ומורדות; ובלשונו – 'דרך התחייה של כל עם ועם אינה סוגה בשושנים... החיים אינם קו ישר'. לעתים יש מכות, ולא מספר הקרבנות הוא המכריע, אלא, כדבריו, 'השאלה היא האם יבטיחו במרוצת הזמן קרבנות אלו את שלבי העלייה בדרך אל מטרתנו'. המבחן ההיסטורי הוא אפוא מבחן התוצאה, ואם תהיה התוצאה רצויה יהיה גם המחיר כדאי.

אצ"ג מתקשר עם קוראיו בדרך אחרת. הוא סוחף אותם בעוצמה, בפאתוס נבואי. הוא הולם בקוראיו בפסקנות אקספרסיבית: 'אין ארץ בכסף נקנית/ ובמעדר גם חופרים וקוברים את המת'. והוא מוסיף והולם במבנה רטורי אופייני, בגוף ראשון יחיד לעומת הרבים, האני השר אל מול 'רבותיכם', ומציג את אמת האחת והיחידה, האמת שלו, שאין להטיל בה ספק וודאותה מוחלטת:
רבותיכם לימדו: יש אמת אחת לאומות:
דם תחת דם – ולא היא אמת יהודים.
ואנוכי אומר: אמת אחת ולא שתים,
כשמש אחת וכשם שאין שתי ירושלים,
כתובה בתורת הכיבוש של משה ויהושע
ועד לאחרון מלכי ולביאי הפצוע,
אמת ששיני גלויות ובוגדים אכלוה.

האמת האחת הזאת חלה על היהודים כשם שהיא חלה על שאר אומות, 'כשמש אחת' וגם 'כשם שאין שתי ירושלים'. היא כתובה בתנ"ך והיא ידועה בהיסטוריה, אך 'שיני גלויות ובוגדים אכלוה', כלומר משא ההיסטוריה, נטל הגלות, מצד אחד שינה את ההכרה יחד עם הבגידה – ואצ"ג אינו מגלה בשיר זה מי הם הבוגדים שגם שיניהם אכלו את האמת האחת, ומותיר את זהותם בבחינת דבר הלמד מעניינו. על אף הבגידה ועל אך מורשת הגלות המשורר חותם את השיר בנבואה אסכטולוגית:
וזה יהי יום ומנחל מצרים עד פרת
ומים עד מעבר מואב יעלו בחורי
וקראו את אויבי ומשנאי אל הקרב האחרון.
והדם הוא יכריע: מי השליט היחיד פה.
את השורה האחרונה הדגיש המשורר גם בפיזור אותיות. כאן לפנינו חזון ארץ ישראל השלמה, מנחל מצרים ועד הפרת, מן הים ועד מעבר לארץ מואב. כשם שיש אמת אחת ולא שתים כך גם ההיסטוריה תיחתך בקרב האחרון, הקרב שאין אחריו קרבות, הקרב שיקבע מציאות בלתי הפיכה: 'הדם הוא יכריע', ההקרבה היא שתעצב את המציאות ההיסטורית, אחת ולתמיד, והכרעת הדם היא בלבדית: 'מי השליט היחיד פה', לא חלוקה ולא שיתוף ולא קנטונים ולא אוטונומיה, אלא 'שליט יחיד', הכרעה סופית ובלבדית שאין אחריה ולא כלום.

סיקריק יהודי שעלה לגרדום

את ספר הקטרוג והאמונה שלו חתם אורי צבי בשיר החזוני 'יהודה היום, יהודה מחר – משא דווי ומשא גיל'. הפרופסור דן מירון, עורך מהדורת כל כתבי אצ"ג, כתב על שיר זה את הדברים הבאים: 'בכוח מדהים של ראייה מאנטית (כלומר ראייה נבואית) זורק המשורר אל תוך השיר קטעי מראות וחזיונות עתידיים מרוכזים, בהירים, נוכחים. ברור שהמשורר אינו הוגה את המראות אלא רואה אותם ממש. הוא רואה את מראות הקריסה של האימפריה הבריטית, את הגאנגס העולה על גדותיו (היפרדותה של הודו מן האימפריה) ואת המטוסים הגרמניים ('נשרי עמלק') ממריאים מן הריין וחגים מעל גגות וסטמינסטר שבלונדון. הוא רואה את המורדים בבריטים בארץ ישראל, את בתי הכלא בירושלים, ביפו ובעכו שבהם ייכלאו, את משפטיהם, את הוצאתם לתלייה "ושחרית ירושלים בשעוות פניהם". הוא שומע 'הרבה יללות' ורואה 'הרוגים וטבוחים', אבל הוא רואה גם את ישראל המשוחררת ואת סיעת מטוסיה 'על פני הר הבית חגה ביום חג'. כל זה – בשיר שנכתב בסתיו 1936.'

עד כאן לשונו של מירון. אכן, יש בשיר זה המחשה או הדגמה למה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים, שהנבואה באה בכוח המדמה: כנביאי ישראל הקדמונים ראה אצ"ג בחזונו את המראות הללו שנים לפני התרחשותם במציאות. אין זו הגות מנוסחת בדרך רציונלית אלא זו ראייה ישירה ובלתי אמצעית של עתיד נוכח לנגד עיני המשורר החוזה, והוא מביט באספקלריה זו המיוחדת לו והוא רואה דרכה את מהות המציאות העתידה כאילו הייתה כבר קיימת בפועל.

לא רק חזות העתיד המנוסחת כהווה היא שהשפיעה על בני דורו, במיוחד על הבית"רים ולוחמי האצ"ל בשנות השלושים המאוחרות. גם המבנה האסתטי של שירתו תרם לכך, המצלול והמקצב ועוצמת הפאתוס ההולמת על ראשיהם ויותר מכך על לבבותיהם של הקוראים:
אני רואה בתי כלא עבים, תליות –
בירושלים, ביפו, בעכו - - ופני
סיקריקין יהודים נדונים למיתה.
אני רואה איך הללו הולכים לתליה
ושחרית ירושלים בשעוות פניהם.

כמעט שנתיים אחרי שכתב אצ"ג את הטורים האלה עלה לגרדום שלמה בן-יוסף, סיקריק יהודי שהלך לתלייה ושחרית ירושלים בשעוות פניו. הברייתא בסוף מסכת מכות מספרת על רבי עקיבא וחבריו שהלכו בירושלים וראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. הם פרצו בבכי והוא צחק, והסביר להם שהנה ראו במו עיניהם שנתקיימה נבואת הפורענות 'ציון שדה תיחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער'. הנה חיית טרף יוצאת מבית קדשי הקדשים, וירושלים הייתה לבמות יער, ומתוך כך הוא בטוח שתתקיים גם נבואת הנחמה 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. כך גם קוראי שירתו הנבואית של אצ"ג. כיוון שנתקיים חזון הפורענות שלו יתקיים גם חזון הנחמה שבחתימת הפואמה, המתארת, שתים-עשרה שנים לפני ההתרחשות, את יציאת אחרוני החיילים הבריטים מהארץ באוניות בנמל חיפה, ובגבם חם וקר כבגבו שלו בעת כתיבת השיר, והוא מוסיף ואומר:
ואני רואה כבר סיעת אווירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג.
אני רואה המוני חוגגים, עת יורים
אל נחל קדרון אלפי יריות,
כמספר שני הענות.
אני רואה הר הבית כסיני בוער
ורוכב שותת אש בחצוצרה מחצצר.
ודגל דוד – במגדלו של דוד.
כל זה קרה 29 שנים אחרי שהמשורר כתב את חזונו. בימים ההם היה בשירתו כוח מניע למחתרת, מתן טעם לסבל האישי ועידוד להקרבה. 'הדם הוא יכריע מי השליט היחיד פה'. הם האמינו שאמנם כן, הארץ תיקנה בדם מגיניה ולוחמי חרותה, והיא תהיה מקודשת לעם קדושת הדם.

יהושע ייבין על "ייעודנו הקדוש"

החבר השלישי בקבוצת המייסדים של 'ברית הבריונים', יהושע השיל ייבין, כתב מאמרים אידיאולוגיים בעלון המחתרתי של הארגון הצבאי הלאומי בשנת 1932. בגליון הראשון של 'המצודה' כתב ייבין, תחת הכותרת 'ייעודנו הקדוש' את הדברים האלה:
אם נבנה עוד חמישים כפרים עבריים פורחים, אבל לא נדע להגן עליהם והאויב יהפכם עם האפשרות הראשונה לגל של אפר, אין כל ערך לחמישים הכפרים הבנויים האלה. אבל אם נגיע פעם לידי כך, שנדע להגן על עצמנו ולשמור בעצם ידינו על הנפש והרכוש העבריים מבלי להיזקק לעזרה מבחוץ, הרי באותו רגע נהיה כוח בעל משקל בארץ, שהצד השליט יהיה מוכרח להתחשב אתו כמו עם כוח, וממילא נקבל את האפשרות לעלייה ולהתיישבות, כלומר לריבוי הנפש והרכוש העבריים בארץ עד כדי הקמת המולדת על תילה.

דבריו מזכירים את דברי אחימאיר שנכתבו שלוש שנים קודם לכן. תפיסה זו תרגם כאן ייבין לתשתית המדינית של האצ"ל, ברוח תורת 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי. בניית יישובים כשלעצמה אינה פותרת את הבעיה הלאומית. יש צורך בבניית כוח מגן שעצם קיומו יעשה את היישוב לגורם בעל משקל בארץ. לפיכך, כתב ייבין, 'כשם שידענו לגול מעלינו את החרפה של אכילת לחם זרים ולמדנו לחרוש את שדותינו בידינו, כך עלינו לגול מעלינו את החרפה הנוראה של היות מוגנים בידי זרים, בידי 'שבת גויים' מבחוץ'. לשם כך יש צורך לא רק בהתארגנות ובאימונים ובהכשרה טכנית, אלא גם בהכשרה נפשית:
כל צעיר וצעיר הנכנס למערכותינו חייב לראות את עצמו כאילו על-ידו הוא יכולה ועתידה לבוא הצלת ישראל והצלת המולדת. לשם כך הוא לומד את תורת ההגנה; לשם כך הוא מקבל עליו את המשמעת החמורה; לשם כך הוא מקדיש את כל כוחו ומאודו, את כל הגיגי רוחו, בתקופת השלום, בהכנה לרגע הסכנה.

משמעות הדברים היא נכונות להקרבה. אם כל אחד יראה את עצמו כאילו על-ידו יכולה ועתידה לבוא ההצלה, הצלת העם והצלת הארץ, תהיה נכונות למסירות נפש. הרי, כפי שכתב אצ"ג, 'הדם הוא יכריע'. בגיליון השלישי של 'המצודה' כתב ההיסטוריון פרופסור יוסף קלוזנר דברי עידוד ותמריץ למסירות הנפש של הפרט למען הכלל, מתוך עיון במרד בר-כוכבא ובמשמעותו. בעקיפין הגדיר ההיסטוריון את שלטון המנדט הבריטי 'שעבוד זר', וכך קרא:
אם האומה אובדת בעונייה ובשפלותה, אם היא נושאת על צווארה בהכנעה עול כבד של שעבוד זר, אז לא כדאי לחיות. החיים הפרטיים יקרים אם הם חלק מחיים לאומיים חופשיים ומכובדים. הם אינם שווים כלום, אם הם חיי-כלב וחיי-עבד. ולפיכך ההתקוממות לחיי שעבוד תמיד מוסרית היא, אם היא גומרת בניצחון או במפלה. התוצאה – הצלחה או כישלון – תלויה בגורמים החיצוניים, שלא תמיד יש להביאם בחשבון מדויק. ולפיכך יקר לנו שמעון בר-כוכבא המנוצח לא פחות מיהודה המכבי המנצח.
המסר האקטואלי של קלוזנר לשעתו הוא שחיים תחת שעבוד זר פשוט אינם חיים כדאיים, לא חיי אדם הם אלא חיי כלב, ואולי יש כאן פרפראזה על ביאליק  בשירו הנוגה 'כוכב נידח' – 'חיי כלב רעב אסור בשלשלת/ הוי ארורים אתם, חיים בלי תוחלת'. מתוך כך גם ביאליק חש בנוכחותה של 'שארית גבורה קירבי שבה התפעמה'. ההכרה שחיי כלב, חיי עבד, אינם שווים כלום היא מקור הנכונות להקרבה של הפרט למען יחיה הכלל חיי חרות וכבוד.  משירת אורי צבי נטל ייבין את המשפט 'ואמת תורת בר-כוכבא/ גם בנפול ביתר', חזר עליו והוסיף: 'נדע לקיים בעתיד את תורת החלמיש של בר-כוכבא, עד בוא אותו היום המקווה אשר אחריו תבוא שורה שלמה של ימי מסירות הירואית וקרבנות הירואיים. ואז תקום מעפר גם המלכות של אותו המצביא הגדול, ניצוק מחדש את מטבעות התפארת, מטבעות הזיכרון לחרות ירושלים.

דברים אלו מבהירים את הלוך הנפש שביסוד השקפת העולם של הארגון. ההתרפקות על אגדת הגבורה של אחרון המורדים היהודים עוררה רגשות עמוקים וחבויים, ושימשה מבע לכמיהה למרד, שהצדקתו לא בהכרח תהיה מותנית בהצלחתו. היא נובעת מעצם הדה-לגיטימציה של השלטון הזר, אותו 'אוקופנט' שאין הצדקה לנוכחותו ומכל שכן לשלטונו בארץ. החינוך להקרבת החיים למען תפארת האומה והמולדת, 'לחרות ירושלים' – סיסמת בר כוכבא שחודשה אחרי 1800 שנה, הוא תולדת ההכרה שבלי נכונות להקרבה ובלי נכונות להילחם אין סיכוי לחולל את השינוי המהפכני הדרוש בתולדות עם ישראל. האמת הפנימית שבתורת בר-כוכבא אינה מותנית בהצלחתו, או בהצלחתם של ממשיכי דרכו. היא קיימת בפני עצמה ומשמשת מקור להשראה לגאולת הכבוד הלאומי גם אחרי 1800 שנה. 'ישראל נוצח, אך לא הושפל', כתב אברהם שטרן על בר-כוכבא באותו גיליון. זה היה העיקר. באספקלריה זו מה שנראה כתבוסה משנה את מעמדו ומתפרש כניצחון. הדיאלקטיקה שפיתח קלוזנר על בר-כוכבא 'שמפלתו היא נצחונו', כדבריו, עושה את הגיבור שהובס סמל של תקווה מחודשת, משום שהעיקר הוא ללחום למען החרות הלאומית, מתוך רצון נחוש והקרבה  עצמית. וכדברי ייבין, 'בשביל לרשום דף תפארת חדש בתולדות האומה כדאי היה המרד הזה עם כל קרבנותיו'. רוח הרומנטיקה הלאומית בת המאה התשע-עשרה מנשבת מבין שורות המאמר.

חלומנו למות בעד ארצנו

ההקרבה העצמית הייתה ערך חינוכי מרכזי בארגון, מראשיתו ועד התפרקותו. 'הנכונות להקרבה, אם הגבורה' כינה זאת מנחם בגין, מפקדו האחרון של הארגון, בפקודת יום שחיבר לזכר הנופלים. לקראת מסיבת הסיום של קורס המפקדים השני שקיים הארגון חיבר אברהם שטרן את שירו 'חיילים אלמונים'. השיר בוצע במסיבה בפעם הראשונה, ואחר כך פורסם ב'המצודה' ועד מהרה היה להמנון האצ"ל, ואחרי הפילוג ב-1940 להמנון הלח"י. אחד מבתי השיר, שלא תמיד הושר בפומבי, אומר כך, כפי שפרסם ב'המצודה':
לא גויסנו בשוט כמו המון עבדים
כדי לשפוך בנכר את דמנו.
רצוננו: להיות לעולם בני חורין!
חלומנו: למות בעד עמנו!

מצד אחד מציג המשורר את רצון השחרור הלאומי, ומצד אחר את חלום המרטירולוגיה. הקביעה 'חלומנו: למות בעד עמנו' מזכירה את הדברים שיוחסו לטרומפלדור לפני מותו: 'אין דבר, טוב למות בעד ארצנו'. יש להבחין בין הלוך נפש זה ובין מה שכתב זאב ז'בוטינסקי בשיר ביתר:
כי שקט הוא רפש
הפקר דם ונפש
למען ההוד הנסתר:
למות – או לכבוש את ההר!

שירו של ז'בוטינסקי אינו מבטא ערגה להיות לקרבן על מזבח התקומה, אלא נכונות להקרבה למען התקומה. שירו של יאיר מבטא כמיהה כמוסה למסור את הנפש. לא נכונות בלבד, כחלופה שאינה החלופה המועדפת בשירו של ז'בוטינסקי, שהרי המטרה היא לכבוש את ההר ולאו דווקא למות בדרך, אלא בשירו של שטרן זהו 'חלומנו'. ואכן, ברוח דומה התבטא באותו זמן גם דוד רזיאל. בהספד על אחד מחברי האצ"ל שטבע  ברחצה בימה של אלכנסדריה, כתב רזיאל ב-1932:
אשרי מי שיכול להתנחם בזה, שדמו לא נשפך לריק ובזה שבמותו ציווה לאחרים את החיים. יומו של כל אחד מאיתנו יבוא פעם, אבל תקוותנו היא למות דווקא לא כמות כל אדם על איזו מיטה בבית חולים, אלא לספוג את הכדור המכוון להשמדת הישוב העברי. מוות כזה הוא לא רק יותר קל ונעים לפרט, לגוסס, כל עוד יש בו הכרה, הוא גם טוב ומועיל לאומה כולה.

כעבור שש שנים כתב שלמה בן-יוסף מתא הנדונים למוות בכלא עכו, ברוח אמרתו של טרומפלדור: 'אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו.' ועוד כתב: 'מוות נגד מולדת זה אפס'. לפני מותו שר את שיר ביתר, 'למות או לכבוש את ההר'. כשנה אחרי ביצוע גזר הדין יצא לאור ספר שלמה בן-יוסף בהוצאה מחתרתית ואת ההקדמה כתב רזיאל, במשפטים קצובים וחותכים, והיא הייתה לאחד הביטויים המובהקים של השקפת עולמו של האצ"ל, שראתה בהקרבה גורם מחולל בתהליך השחרור הלאומי. תחת הכותרת הרומית Morituri te salutant – ההולכים מברכים אותך, הצהרת הנאמנות שנהגו לגיונות רומא להשמיע בעברם לפני הקיסר קודם שיצאו לשדות הקרב – הביא רזיאל את מאמר חז"ל 'אין א"י נקנית אלא בייסורים', ואחר כתב את הדברים האלה:
אין מלחמה בלי אבידות ואין ניצחון בלי קרבנות.
אין לך פרשת חתירה לשחרור לאומי שאין עמה קרבנות ונגישות, חללי חרב והרוגי מלכות.
ואין לך דבר העומד בפני כוחה של הקרבה.

אחר כך כתב שהפסד של חיים רעננים, אבדן העתיד האישי ומכאובי הגוף וייסורי הנפש אינם אלא ביטויים של אגואיזם אינדיבידואלי, אולם בעיני הלוחם האידיאליסטי, הרואה את תמונת ההיסטוריה היהודית הנעה ממסע צלב אחד למשנהו, מאבדון אחד אל הגרוע ממנו, ממדורות האש בספרד אל שובר הגלים על הדנובה, מתקבלת תמונה שונה. ולכן, כתב,
אמיצה מסקנתו: החיים כשלעצמם אינם הנכס היקר ביותר בחיים. יקרים מהם הרבה הוויה לאומית, חרות לאומית, כבוד לאומי. ואם הניצחון מחייב קרבנות, ואם הקרב תובע קרבנות – יהי להם אשר להם.
יותר ממיתולוגיה מרטירולוגית יש כאן השלמה עם הכורח ההיסטורי במסירות נפש. אין כאן ערגה למוות, אלא הכרה בערכה של ההקרבה העצמית של הפרט למען הכלל, ביטוי עליון של סולידריות לאומית. וכך כתב בהמשך הדברים:

והעיניים החודרות של הנצח רואות אף הן את שלהן. הן רואות את אומץ הלב, את תקיפות ההכרה, את הרוח הגובר על הבשר; הן רואות את יתרון האריה המת על הכלב החי; הן רואות את המציאות הארורה מתרקעת בכוח איתנים לאידיאל מתגשם; הן רואות את תקוות העבר ואת חלומות העתיד לובשים עור ובשר – כי אין לך הר שלא ייכבש בכוחה של הקרבה.

כי הקרבנות אשר מתו והבאים אחריהם לכבוש או למות, קוראים באוזני האומה קול גדול, בוטח וגאה:
- התנערי מעפר, קומי! ההולכים למות מקימים אותך!

הפאתוס של רזיאל מעוגן בלקחי ההיסטוריה ובהערכת המצב האקטואלי של העם ההולך בשלהי שנות השלושים – הדברים הללו נכתבו ערב מלחמת העולם השנייה – מאבדון אחד אל אבדון גרוע ממנו. יהיו עוד קרבנות, משום שזו דרכה של כל מלחמת שחרור באשר היא ואין מלחמה בלי אבידות. והם, 'הקרבנות אשר מתו וההולכים אחריהם לכבוש או למות' – פרפראזה על שיר ביתר – מחיים את האומה, מקימים אותה וקוראים באוזניה 'התנערי מעפר, קומי!' – פרפראזה על הפיוט 'לכה דודי' בקבלת שבת. מקורותיו של רזיאל היו מעוגנים בתרבות היהודית ובתרבות האירופית והרטוריקה שלו ביטאה שילוב זה.


חישול הברזל שבנפש

הלוך הרוח שביטאו אחימאיר, אצ"ג, ייבין, קלוזנר, רזיאל ושטרן ראוי לכותרת 'ציונות הברזל'. לא רק המתכת, לא רק אותו ברזל שזאב ז'בוטינסקי עשה את קיבוצו לצוואתו של שמשון הגיבור, לא רק קיר הברזל, אלא גם חישול הברזל שבנפש, נכונות ההקרבה, הוויתור על העתיד האישי למען העתיד הלאומי. בדרכי הבעה שונות הגיעו כולם לאותה מסקנה עצמה: אין עתיד ואין תוחלת לעם ישראל בלי כוח צבאי מאורגן, מיומן ומאומן, ולפיכך מסירות נפש בהקמתו של כוח זה ובביצוע משימותיו היא הכרח המציאות ההיסטורית, תנאי הכרחי להגשמת הציונות. חיי עבדות, חיי כלב המזומנים לעם משועבד אינם שווים מאומה, ומאידך רצוננו להיות לעולם בני חורין, אין ניצחון בלי קרבנות, אין לך דבר העומד בפני כוחה של הקרבה, ההולכים למות מקימים אותך, הדם הוא יכריע, כי שקט הוא רפש, למות או לכבוש את ההר, ודגל דוד במגדלו של דוד.

אכן, כדברי אחימאיר, אשרי הדור שזכה לכך; אשרינו שזכינו, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו.

כתב: פרופ' אריה נאור
דברים שנשא במרכז מורשת מנחם בגין, בערב יום ירושלים, 31.5.2011